התורה מפרטת את עונשו החמור של המסית לעבודה זרה ואת ההצדקה לדין זה. המילה וּסְקַלְתּוֹ באה להגדיר במדויק מה תהיה דרך מיתתו של החוטא [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. הצירוף בָאֲבָנִים וָמֵת בלשון רבים עשוי לעורר מחשבה שיש לרגום אותו בגל אבנים גדול בבת אחת, אך הכוונה היא למעשה הדרגתי: סוקלים אותו באבן אחר אבן, ואם לא מת מהאבן הראשונה, מוסיפים להשליך עליו אבנים נוספות עד שימות, ואין חובה להוסיף עליו אבנים מעבר למה שנדרש כדי להמיתו [חזקוני, אדרת אליהו].
ההנמקה לעונש, כִּי בִקֵּשׁ לְהַדִּיחֲךָ, אינה באה רק להסביר את עצם המיתה, אלא לבאר מדוע התורה החמירה עמו כל כך ואסרה לרחם עליו. המסית פועל ביד רמה ומתוך שנאה ל-ה', וכל מטרתו היא לנתק את העם מבוראו [ביאור יש"ר]. יתרה מכך, הוא חייב מיתה על עצם העובדה שביקש וניסה להדיח, אף אם בפועל לא הצליח לגרום נזק ולהחטיא אחרים. הריגתו נועדה למנוע ממנו או מאנשים אחרים להצליח להדיח את העם בעתיד [ספורנו].
חומרת מעשהו של המסית מודגשת על רקע כפיות הטובה כלפי ה' הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. יציאת מצרים מעניקה לאדם את כל הידיעה הנדרשת כדי להכיר ב-ה' כאלוהיו באופן נצחי ובלתי משתנה [רש"ר הירש]. גם לוּ החסד היחיד שעשה ה' עם ישראל היה עצם ההוצאה ממצרים, היה בכך די כדי לחייב אותם בנאמנות מוחלטת אליו [מלבי"ם, אדרת אליהו]. בנוסף, הכפילות בתיאור היציאה ממצרים ומבית עבדים רומזת לשלבים השונים של השחרור, שכללו גאולה בלילה וגאולה ביום [אדרת אליהו].