פנייה מאורגנת וציבורית לעבודה זרה, בשונה ממקרה של אדם בודד המסית בסתר, עומדת במרכזו של ציווי זה [ביאור שטיינזלץ]. הכתוב מניח את התשתית ההלכתית להגדרת "עיר הנדחת" – עיר שרוב תושבייה פנו לעבודת אלילים. הפרשנים מסכימים כי התורה מציבה תנאים מדוקדקים ונוקשים להחלת דין זה, ואם אחד מהתנאים חסר, החוטאים אינם נידונים כקולקטיב של עיר הנדחת, אלא כיחידים שחטאו [משכיל לדוד].
המילה יָצְאוּ מלמדת שהמדיחים חייבים לבצע את ההסתה בעצמם ולא על ידי שליחים [תורה תמימה]. בנוסף, בעצם יציאתם להדיח את הרבים, הם למעשה "יוצאים מן הכלל" ומאבדים את חלקם בעולם הבא [אדרת אליהו].
הדרישה שמדובר באֲנָשִׁים באה למעט נשים וקטנים, וכן ללמד שמדובר בלשון רבים, כלומר נדרשים לפחות שני מסיתים [רוב הפרשנים]. יש המדגישים כי אף שבתורה נשים ואנשים שווים בדרך כלל בענישה, דין עיר הנדחת הוא חריג [גור אריה], ויש המוסיפים כי נדרש שאלו יהיו אנשים בעלי מעמד והשפעה בקהילתם [רש"ר הירש].
התואר בְּנֵי בְלִיַּעַל זכה למספר ביאורים. הגישה המרכזית היא שהמילה מורכבת מהמילים "בלי עול", כלומר אנשים שפרקו מעל צווארם את עול מלכות ה' [רש"י, מזרחי, רבנו בחיי ועוד]. פירושים נוספים מציעים שהמשמעות היא "בלי יעלה" – אנשים שלא יעלו במחיצתו של ה' ואין להם עתיד [רבנו בחיי, רש"ר הירש], או "בלי יועיל" – אנשים חסרי תועלת שאף מזיקים לסביבתם [שד"ל]. גישה ייחודית מזהה את בני הבליעל כבניו של עשו [שפתי כהן]. מעניין לציין כי הביטוי "בליעל" מופיע בתורה רק כאן ובהקשר של הימנעות ממתן צדקה בשנת שמיטה, ללמדנו ששני החטאים – בין אדם למקום ובין אדם לחברו – שקולים בחומרתם לעבודה זרה [ברכת אשר].
המילה מִקִּרְבֶּךָ מצביעה על כך שההסתה חייבת לצמוח מתוך השבט עצמו [תורה תמימה, אדרת אליהו]. כמו כן, מילה זו ממעטת ערי סְפָר (ערים שעל הגבול), שכן החלת דין עיר הנדחת והחרבתה על הגבול עלולה להזמין מתקפת אויבים, ולכן עיר כזו אינה נחרבת כליל [תורה תמימה].
הפועל וַיַּדִּיחוּ מתאר פעולה אקטיבית של הרחקה ופיתוי ציבורי [רש"ר הירש], והוא מלמד שהעיר אכן שמעה בקולם והודחה בפועל [ביאור יש"ר]. מתוך חומרת המעשה, עונשם של המדיחים חמור יותר מעונשם של תושבי העיר הנידחים, שכן כוחו ואחריותו של המסית שורשיים וגדולים יותר. לכן המדיחים נידונים בסקילה או בחנק, ואילו המודחים נידונים במוות בסייף [בכור שור, תורה תמימה].
ההדגשה אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם מתנה את דין עיר הנדחת בכך שהמדיחים יהיו תושבי אותה העיר בדיוק, ולא יעברו מעיר לעיר [רש"י, רלב"ג]. ההיגיון שבהחמרה זו הוא שגורלה הקשה של העיר נחרץ רק כאשר גורמי ההרס והמודחים יצאו מאותו מקור עצמו [ברכת אשר]. בנוסף, מוסבר כי העיר המדוברת צריכה להיות בגודל בינוני – ממאה תושבים ועד רובו של שבט, ושרוב העיר תודח בפועל [תורה תמימה].
המילה לֵאמֹר מלמדת שאין להעניש ללא הליך משפטי תקין, הכולל עדים והתראה מפורשת לכל אחד ואחד מהחוטאים על מעשיו [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו].
לבסוף, הכתוב מציג את תוכן הפיתוי – אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם. המסיתים מנסים לשכנע את התושבים לעזוב את ה' הגדול, הנורא והוודאי, לטובת ספק אלילים שמעולם לא הכירו, ואשר למעשה אינם כלום [בכור שור]. הם מפתים אותם באמירה שעד כה הם לא ידעו את "גדולתה" של עבודה זרה זו, אך כעת יכירו אותה ויעבדוה [העמק דבר].