ענישתו של המסית לעבודה זרה חורגת ממטרת הענישה הפרטית של החוטא, והופכת לכלי ציבורי שנועד לעצב את התודעה הלאומית. על פי רוב, מערכת המשפט היהודית אינה מבוססת על עקרון ההרתעה, אך מקרה זה הוא חריג [רש"ר הירש]. המילים וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּן מלמדות שהמסית הוא אחד מארבעה נידונים שדינם דורש "הכרזה", כלומר פרסום פומבי [תורה תמימה, רש"ר הירש, אדרת אליהו].
קיימת מחלוקת כיצד מתבצע פרסום זה. גישה אחת גורסת כי יש להשהות את ביצוע גזר הדין עד לאחד משלושת הרגלים, אז מתקבץ העם בירושלים, כדי שהמונים יחזו בעונש בעיניהם [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו]. מנגד, יש הסבורים כי אין לענות את הנידון בהמתנה, אלא ממיתים אותו מיד ושולחים איגרות לכל המקומות כדי להודיע על גזר הדין. גישה זו מדייקת מהמילה יִשְׁמְעוּ שדי בשמיעת הדברים ואין הכרח בראייה פיזית של המעשה [תורה תמימה, מלבי"ם, רש"ר הירש].
מטרת הפומביות אינה נקמה, שכן נקמה עלולה להשריש אכזריות בנפש. אדרבה, שורש הציווי הוא מידת הרחמנות. על ידי יצירת פחד מן העונש (וְיִרָאוּן), התורה מרחמת על שאר העם ומונעת מהם להיגרר אחר חטאים דומים. מעבר לכך, סילוק הרשעים מן העולם משכך את חרון האף של ה' וממשיך רחמים על המציאות כולה [הכתב והקבלה, שפתי כהן, ביאור יש"ר]. פרשנים מציינים כי לולא משפט מחמיר זה, נגע ההסתה היה הופך לתופעה תדירה וחוזרת [הטור הארוך, ביאור שטיינזלץ], ולכן מטרת הענישה היא להבטיח שלא החוטא ולא אף אדם אחר יחזרו לעשות מעשים מעין אלו [ספורנו].
אף על פי שהסתה מתבצעת לרוב בסתר ובאמצעות דיבור בלבד, הצירוף וְלֹא יוֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת מגדיר את הדיבור עצמו כ"מעשה" חמור שיש לבער [העמק דבר, ביאור שטיינזלץ]. ביטוי זה אף משמש כמקור לאזהרה ההלכתית הפורמלית האוסרת על מעשה ההסתה [מלבי"ם].
לבסוף, המילים כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה תוחמות את גבולות העבירה. ההסתה נחשבת לכזו רק אם המסית מדיח לביצוע עבודות זרות שהעונש עליהן הוא סקילה, כגון זביחה, קיטור או ניסוך. לעומת זאת, אם ההסתה היא לפעולות פחותות של חיבוק ונישוק הפסל, אין המסית נידון בעונש החמור המתואר כאן [מלבי"ם, צפנת פענח, אדרת אליהו].