תארו לעצמכם מצב שבו מישהו מנסה לשכנע בסוד אנשים אחרים לעשות מעשה חמור מאוד. איך אפשר לעצור דבר כזה לפני שהוא יתפשט ויהפוך לתופעה רחבה?
התורה מלמדת אותנו על אדם שמסית, כלומר מנסה לגרור אחרים לעבוד עבודה זרה. העונש שלו הוא חמור, ויש בו משהו מיוחד. בדרך כלל עונשים הם עניין פרטי, אבל כאן המטרה היא שכולם יידעו מזה. התורה אומרת וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּן. כדי שזה יקרה, שולחים איגרות לכל המקומות ומודיעים על העונש, כך שכל העם ישמע ויפחד לעשות מעשה דומה.
למה צריך שכולם ישמעו? לא מתוך רצון לנקום, כי נקמה עלולה לעשות לנו לב אכזר. להפך, שורש הציווי הזה הוא דווקא מידת הרחמנות. כשאנשים שומעים ונרתעים, התורה בעצם מרחמת עליהם ושומרת עליהם שלא ייפלו בחטאים כאלה בעצמם. בנוסף, כשמסלקים מהעולם אנשים שמשפיעים לרעה, זה מביא רחמים על המציאות כולה.
למרות שהאדם הזה רק דיבר וניסה לשכנע בסתר, התורה אומרת וְלֹא יוֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת. המילה הזו מלמדת אותנו שגם דיבור רע נחשב למעשה חמור שצריך לעצור. בסוף מופיעות המילים כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה, שמסבירות לנו שהעונש החמור הזה מיועד רק למי שמנסה לשכנע לעשות את המעשים הקשים ביותר של עבודה זרה, כמו להקריב קורבנות לפסלים. כך התורה מבטיחה שהרע יסולק ואף אחד לא יחזור על המעשה הזה שוב.