התביעה המוחלטת לנאמנות לה' גוברת על כל מנהיג כריזמטי, בעל מופתים או חזון על-טבעי, כאשר אלו עומדים בסתירה ליסודות האמונה. מי שמנסה לעקור את עבודת ה' נידון בחומרה, ללא קשר לאמצעים הרוחניים או הרטוריים שבהם הוא משתמש.
התורה מפרטת וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא, כדי לכסות את כל אפשרויות ההשפעה. אילו הוזכר רק נביא, ניתן היה לחשוב שחולם חלומות פטור מעונש משום שאין חובה להישמע לחלומות; ואילו הוזכר רק חולם, היינו טועים לחשוב שנביא מוכר, המורה לעבור על דברי תורה כהוראת שעה, פטור גם אם יטיף לעבודה זרה [אור החיים]. המילה הַהוּא מדגישה שהעונש חל רק על מי שפועל במודעות מלאה ובישוב הדעת, ומוציאה מכלל זה אדם שפעל מתוך אונס, שגגה או טעות [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו].
עונשו של מדיח זה הוא יוּמָת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמיתתו מבוצעת בסקילה, בדומה לדינו של אדם המסית לעבודה זרה, אף שישנה דעת מיעוט הסבורה שמדובר במיתת חנק, כבכל מקום שבו מוזכרת מיתה סתמית בתורה [בכור שור, מלבי"ם].
הסיבה לעונש החמור היא כִּי דִבֶּר סָרָה עַל ה'. למילה סָרָה ישנם מספר ביאורים: יש המפרשים אותה מלשון שקר ובדייה – דבר שלא היה ולא נברא, וה' מעולם לא ציווה עליו [רש"י, אדרת אליהו, שד"ל]. אחרים מסבירים שהמילה נגזרת מהשורש ס.ו.ר, כלומר, דברים שנועדו להסיר את העם מאחרי ה' [אבן עזרא, חזקוני, רא"ש]. חומרת מעשהו נובעת מכך שהוא מזייף את דבר ה', ואף אם הוא מדבר בשם ה' ועושה מופתים גלויים, הוא מורד במלכות שמים ומכחיש את ההתגלות הפומבית של מעמד הר סיני [ספורנו, רבנו בחיי, מלבי"ם]. גישה נוספת רואה ב"דבר סרה" ניסיון לעקור את רעיון ההשגחה הפרטית, בטענה שה' מרומם מכדי להשגיח בעולם השפל ולכן יש לעבוד כוחות אמצעיים [הכתב והקבלה].
הפסוק מזכיר את חסדי העבר: הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים. אזכור זה אינו רק תזכורת היסטורית, אלא הוכחה מוחצת להשגחת ה' בעולם ולחובת הנאמנות כלפיו, המייתרת את דברי נביא השקר [ביאור יש"ר]. הכפילות בפסוק מתפרשת בכמה אופנים: יש הרואים בה חיזוק רעיוני כפול – עצם ההוצאה ממצרים מספיקה כדי לחייב את ישראל בנאמנות, ועל אחת כמה וכמה הפדייה מבית עבדים [רש"י, מזרחי]. אחרים מצביעים על שתי גאולות נפרדות שהתרחשו: וְהַפֹּדְךָ מתייחס לגאולת הלילה, שבה מכת הבכורות שימשה כפדיון עבור ישראל, ואילו הַמּוֹצִיא מתייחס לגאולת היום, שבה יצאו ביד רמה ובעל כורחם של המצרים [הכתב והקבלה, אדרת אליהו]. גאולה זו נועדה להפקיע את שעבודם לפרעה ולהפכם לעבדי ה' בלבד [דברי דוד], תוך שבירת הכוחות הרוחניים והמזלות של מצרים שהיו אמורים למנוע את יציאתם [אלשיך].
מטרתו של נביא השקר היא לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ. המילה מִן מלמדת כי אפילו ניסיון להדיח ממקצת הדרך – כגון ביטול פרטים מסוימים בדיני עבודה זרה – נחשב להדחה מלאה. כמו כן, המילים לָלֶכֶת בָּהּ כוללות הדחה הן ממצוות עשה והן ממצוות לא תעשה [תורה תמימה, אדרת אליהו]. אפילו אם הנביא אינו קורא למרוד בה' בגלוי, אלא טוען שה' עצמו ציווה לעבוד עבודה זרה, הוא נחשב למדיח [ספורנו].
הפסוק נחתם בציווי וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ. ציווי זה אינו רק הוראה משפטית להעניש את החוטא, אלא פעולה רוחנית של עקירת יצר הרע ולבלימת התפשטותו בלבבות בני האדם [אור החיים]. סילוקו של נביא השקר מדומה לקטיעת איבר הנגוע במחלה ממארת, שנעשית במטרה להציל את שאר הגוף ולמנוע מהרעה להתפשט בקרב העם כולו [אלשיך]. פעולת הביעור כה חשובה, עד שאם פושע כזה ברח, קיימת מצווה לרדוף אחריו ולהביאו לדין כדי להשלים את סילוק הרע [תורה תמימה].