התמודדות עם משבר אמוני עמוק עומדת במוקד אזהרה זו: מה קורה כאשר אדם מציג הוכחות חותכות, אך משתמש בהן כדי להדיח את העם לעבודה זרה?
המילים הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת מציינות שני סוגים של הוכחות: האות הוא חיזוי מדויק של העתיד, ואילו המופת הוא עשיית נס המשנה את חוקי הטבע [שד"ל]. האות וי"ו במילה וְהַמּוֹפֵת משמשת כאן במשמעות של המילה "או", כלומר אות או מופת [חזקוני]. המילה לֵאמֹר מחברת את הדברים לפסוק הקודם, ומלמדת שהקריאה לעבודה זרה היא תכלית דבריו ופעולותיו של הנביא [שד"ל].
השאלה המרכזית שמעסיקה את הפרשנים היא כיצד ייתכן שנביא שקר יצליח לחולל נסים או לחזות את העתיד. גישה אחת מסבירה כי ה' אכן מעניק לעיתים כוח למעשי כשפים, לרוחות טומאה ואף מעניק שליטה זמנית בטבע, במטרה לנסות את העם ולבדוק את נאמנותו [רשב"ם, בכור שור ותורה תמימה בשם ר' יוסי הגלילי]. לעומת זאת, גישה אחרת שוללת מכל וכל את האפשרות שה' יעשה נס עבור נביא שקר. לפי קו חשיבה זה, הפסוק מדבר על אדם שבתחילת דרכו היה נביא אמת, והאותות והמופתים שעשה בעבר אכן היו מאת ה'. אולם, לאחר מכן הוא הושחת, הפך לנביא שקר, וכעת הוא מנסה לנצל את האמינות שצבר בעבר כדי להדיח את העם. ה' אפשר לו להיות נביא אמת בתחילת דרכו בדיוק לשם הניסיון העתידי הזה [רא"ש, פענח רזא, הדר זקנים, חזקוני, בכור שור ותורה תמימה בשם ר' עקיבא]. הסברים נוספים מציעים שהנביא משתמש באחיזת עיניים, בכשפים, או שהוא גונב נבואת אמת ששמע מנביא אחר ומייחס אותה לעבודה זרה [חזקוני, רא"ש, בכור שור], ויש הסבורים כי התורה מדברת בלשון הפלגה ותאורטית בלבד – גם אם יתרחש נס בלתי אפשרי, אל לכם להקשיב לו [מלבי"ם].
הפיתוי ללכת אחרי אותו נביא נובע מכך שהוא מציג את עצמו כמי שיודע סודות על כוחות נסתרים שיכולים להועיל לאדם בעת צרה [העמק דבר], או כמי שמבקש לערוך תיקונים ושינויים בעולם [ביאור שטיינזלץ].
המילים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם אינן ציטוט מדברי הנביא, אלא מאמר מוסגר של משה רבנו המזהיר את העם [שד"ל, ביאור יש"ר]. משה מדגיש כי לאלים הללו אין כל הוכחה הגיונית, טבעית או חושית לקיומם [ספורנו, רש"ר הירש], ומעולם לא נחווה מהם שום כוח אלוהי אמיתי [שד"ל]. האזהרה מתמקדת במיוחד בעבודה זרה של עמים רחוקים; בעוד שאת אלילי הסביבה הקרובה העם מכיר ויודע שאין בהם ממש, הרי שדווקא המסתורין סביב אלים רחוקים וזרים עלול לפתות אותם להאמין שיש בהם כוח [אדרת אליהו].
הקריאה וְנָעָבְדֵם (המנוקדת בקמץ חטוף תחת האות עי"ן [מנחת שי]) מבטאת את התכלית המעשית של ההדחה: עבודה ספציפית שנועדה להשיג תועלת [העמק דבר]. מול כל אלה, המסר הכולל העולה מן הכתובים הוא שהתורה שניתנה בסיני היא נצחית ואינה ניתנת לשינוי. כל ניסיון להשתמש בנסים או במופתים כדי לחדש דת או לעקור ממצוות התורה, מעיד בהכרח על כך שמדובר בשקר, ויש לדחותו על הסף ללא פשרות [תורה תמימה].