התמודדות עם קהילה שלמה שסטתה מדרך הישר ופנתה לעבודת אלילים דורשת עקירה מוחלטת של הרע מן המרחב הציבורי. הדין החמור של עיר הנדחת אינו מופעל באופן מיידי. טרם ביצוע גזר הדין, בית הדין הגדול עורך חקירה מקיפה ושולח תלמידי חכמים כדי להזהיר את התושבים ולנסות להחזירם למוטב. רק אם התושבים מתעקשים לדבוק באיוולתם והחלטתם מתבררת כסופית ובלתי ניתנת לשינוי, הם מאבדים את זכויותיהם כפרטים ונידונים כקולקטיב שאין לו חלק לעולם הבא [הכתב והקבלה, רלב"ג]. החלת דין זה מותנית בכך שמדובר בעיר שגודלה נע בין מאה תושבים לבין רובו של שבט, שכן אין מענישים שבט שלם בדין זה [רלב"ג].
הציווי הַכֵּה תַכֶּה כולל כפילות פעלים שאינה שגרתית. בעוד שבדרך כלל התורה מדברת בלשון בני אדם, כאן רוב הפרשנים מסכימים כי הכפילות באה ללמד הלכה למעשה: אם אין אפשרות להוציא את התושבים להורג במיתת הסייף הקבועה להם, חובה להמיתם בכל דרך אפשרית אחרת [רש"י, רבנו בחיי, תורה תמימה, אדרת אליהו, משכיל לדוד]. הסיבה לשימוש דווקא בחרב נובעת מהמציאות בשטח, שכן עיר שלמה לא תמסור את עצמה מרצון לסקילה כפי שקורה עם חוטא יחיד, אלא תצא להילחם, ולכן ההתמודדות מולה היא כעין מלחמה [בכור שור].
הענישה מכוונת כלפי אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא, ביטוי הממעט ומוציא מכלל הענישה תושבי עיר אחרת שהודחו עמם [מלבי"ם]. עם זאת, אורחים ושיירות מסחר ששהו בעיר שלושים יום נחשבים לתושבים לכל דבר, ואם הם אינם עובדי אלילים, הם יכולים להטות את הכף ולהציל את העיר כולה מכליון [תורה תמימה, אדרת אליהו]. אדם שהיה שותף לחטא וברח מן העיר אינו ניצל, וגזר הדין חל עליו גם מחוצה לה [מלבי"ם, צפנת פענח].
הדרישה הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ משמעותה כליון מוחלט והרס של כל מבני העיר [ביאור יש"ר]. מילת הקישור אֹתָהּ מכוונת לאנשים החוטאים, ואילו וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ מתייחס לנשים שנגררו אחריהם [רמב"ן, ביאור יש"ר]. באשר לגורל הילדים, קיימת מחלוקת יסודית. יש הסבורים כי הקטנים, זכרים ונקבות, אינם מומתים כלל [רמב"ן, ביאור יש"ר]. לעומתם, יש הפוסקים כי גם הטף מומת, שכן ברגע שהעיר נידונה לכליה, הילדים נכללים בגזר הדין הכללי של העיר אף על פי שלא חטאו בעצמם [הכתב והקבלה, צפנת פענח].
ההחרמה חלה גם על הרכוש. נכסי הרשעים אובדים בין אם הם בתוך העיר ובין אם מחוצה לה. לעומת זאת, נכסי הצדיקים שניצלו ממוות נשמרים רק אם היו מחוץ לעיר, אך רכושם שנמצא בתוך העיר מושמד יחד עם שאר השלל, שכן בחירתם לגור בעיר הושפעה מממונם [תורה תמימה, אדרת אליהו, מלבי"ם]. השמדת הרכוש חלה רק על מטלטלין שניתן לאסוף ולשרוף, ולכן גידולים ופירות המחוברים לקרקע אינם נשרפים [רלב"ג].
ההוראה להרוג וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ נועדה למחות לחלוטין את זכר העיר כנקמה אלוהית, בדומה למחיית זכר עמלק [ספורנו, ביאור שטיינזלץ]. דין זה חל אך ורק על בהמות השייכות לעיר ולתושביה, ואינו כולל בהמות של הקדש או מעשר [תורה תמימה, אדרת אליהו]. הריגת הבהמות נעשית גם היא בחרב, ומשמעות הדבר היא שאפילו אם ישחטו אותן כדין, השחיטה לא תטהר אותן והן ייחשבו כנבלה לכל דבר [תורה תמימה].