הוראה מוסרית עמוקה מונחת ביסוד דיני המלחמה, ולפיה בטרם תישלף החרב ויתחיל מאבק אלים, קיימת חובה לנסות ולפתור את הסכסוך בדרכי נועם. הקריאה לשלום אינה רק טקטיקה צבאית, אלא ביטוי למידותיו של ה׳, החפץ בתשובה ובחיים ולא בהשחתה. בנוסף, בחירה בשלום מעידה על גבורתו האמיתית ועל תכונותיו הטובות של המלך, ומונעת את הסכנות הבלתי צפויות שתמיד נלוות לשדה הקרב, שבו גם גיבורים וצדיקים עלולים ליפול [אברבנאל]. כוחו של השלום כה גדול, עד שהתורה מצווה להקדים אותו לכל עימות [דעת זקנים, צרור המור].
הפרשנים מדייקים במילות הפסוק כדי להגדיר את אופי הלחימה. המילה כִּי רומזת פעמים רבות על פעולת רשות שהאדם בוחר לעשות [תורה תמימה]. ההוראה לגשת אֶל עִיר מכוונת דווקא לעיר בסדר גודל בינוני, ומוציאה מכלל זה כרך ענק או כפר קטן [תורה תמימה, מלבי"ם, צפנת פענח]. הביטוי לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ מתייחס לשלב שבו הכוחות נערכים לקרב פנים אל פנים או להבקעת החומות, אך בשלב זה טרם הוטל מצור של הרעבה והצמאה; אלו יופעלו רק אם העיר תסרב להצעת השלום [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו]. הקריאה לְשָׁלוֹם נובעת מהשורש ש.ל.ם, ומטרתה להביא את יושבי העיר לשלמות רוחנית וחברתית [הכתב והקבלה].
מחלוקת יסודית קיימת בשאלה על איזו מלחמה הפסוק מדבר. גישה אחת גורסת כי החובה לקרוא לשלום חלה אך ורק ב"מלחמת רשות" – מלחמה שנועדה להרחיב את גבולות הארץ. לעומת זאת, ב"מלחמת מצווה" נגד שבעת עממי כנען, אין מצווה להציע שלום, שכן המטרה היא להכריתם [רש"י, הדר זקנים, בכור שור]. לפי גישה זו, כאשר משה ויהושע הציעו שלום לעמים אלו, הם עשו זאת מיוזמתם כמידה טובה, או משום שטרם הגיע זמן הכיבוש הרשמי של הארץ [גור אריה].
מנגד, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהחובה לקרוא לשלום חלה על כל מלחמה בעולם, ללא יוצא מן הכלל, כולל המלחמה בשבעת העממים. ההבדל בין סוגי המלחמות בא לידי ביטוי רק אם האויב מסרב לשלום ובוחר להילחם; במלחמת רשות הורגים רק את הגברים הלוחמים, ואילו במלחמת מצווה מכחידים את כולם כדי לעקור את העבודה הזרה. אך אם תושבי העיר, אפילו מעממי כנען, נענים לקריאה, הם ניצלים ממוות ומתקבלים [רמב"ן, טור הארוך, רבנו בחיי, אברבנאל, ביאור יש"ר].
קבלת הצעת השלום אינה רק הפסקת אש, אלא כרוכה בתנאים ברורים. על יושבי העיר לקבל על עצמם תשלום מסים לשלטון ועבדות, הכוללת שעבוד למלאכות פיזיות כמו בניין חומות, חטיבת עצים ושאיבת מים [טור הארוך, רבנו בחיי]. מעבר לכך, התנאי המהותי ביותר הוא עזיבת העבודה הזרה וקבלת שבע מצוות בני נח, הכוללות הקמת מערכת משפט ואיסורים על שפיכות דמים וגזל [רמב"ן, רלב"ג, העמק דבר, רש"ר הירש].
ברובד אלגורי ורוחני, הפסוק אינו מדבר רק על צבאות ועמים, אלא על מאבקו הפנימי של האדם. ה"עיר" משולה לגוף האדם, וה"מלחמה" היא המאבק של הנשמה ביצר הרע. הקריאה לְשָׁלוֹם מלמדת שאין לדכא את הגוף בסיגופים קיצוניים מיד בתחילה. על האדם למצוא עמק השווה, להשתמש בכוחות החומר והגוף מתוך פשרה ואיזון, ולרתום את כל איבריו לעבודת ה׳ [אור החיים, שפתי כהן]. בדרך דומה, יש שראו ב"עיר" רמז לירושלים, כאשר המלחמה היא נגד כוחות הטומאה השולטים בה, והקריאה לשלום מסמלת את החובה לעקור את עוון שנאת החינם כדי לזכות לבניינה השלם [אדרת אליהו - הבן איש חי].