בזמן מלחמה, התורה עורכת הבחנה ברורה בין הלוחמים שנידונו להריגה, לבין האוכלוסייה הבלתי מעורבת והרכוש, אשר מותרים בלקיחה. המילים רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף מתייחסות לנשים ולילדים הקטנים. הללו אינם נחשבים לאויבים אלא לחלק משלל העיר, ולכן אפשר לקחתם בשבי [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי המילה וְהַטַּף כוללת גם ילדים זכרים. אף על פי שהציווי הקודם מורה להכות את כל הזכרים, הכוונה שם היא לגברים בוגרים בלבד, בעוד שהילדים הקטנים ניצלים. הסיבה שהתורה הוצרכה להדגיש זאת היא שהילדות והנערות כבר נכללות ממילא בקטגוריה של "הנשים", ולכן היה צורך להבהיר שגם זכרים קטנים ניצלים [משכיל לדוד].
באשר לרכוש הפיזי, התורה מפרטת את לקיחת הבהמות ותכולת העיר, תוך הבחנה בין מיקומי הרכוש השונים: הצירוף וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר מתייחס לרכוש הנמצא בתוך הבתים, בעוד שהמילים כָּל שְׁלָלָהּ מכוונות לרכוש המפוזר ברחובות [אדרת אליהו]. כדי לשלול את המחשבה שמא רכוש זה מוקדש לשמיים ואסור בהנאה, מדגישה התורה תָּבֹז לָךְ – השלל מותר בשימוש אישי ופרטי של הלוחמים [אדרת אליהו].
סיום הפסוק, וְאָכַלְתָּ אֶת שְׁלַל אֹיְבֶיךָ, אינו רק תיאור מצב אלא היתר אכילה מפורש [אדרת אליהו]. היתר זה מרחיק לכת וכולל בתוכו אפילו מאכלים האסורים בדרך כלל על פי ההלכה, כגון בשר חזיר, נבלות וטרפות. היתר חריג זה ניתן ללוחמים הנמצאים במצב של רעב ואין להם מזון אחר בנמצא, וזאת כדי למנוע את החלשותם והרפיית ידיהם במהלך המלחמה. עם זאת, חפצי עבודה זרה וכל הטפל אליהם נותרים באיסורם המוחלט ואינם מותרים באכילה או בהנאה בשום מצב [רלב"ג].