התורה קובעת כללי מלחמה המאזנים בין הצורך הצבאי לבין השמירה על הסביבה והכלכלה. בעת מצור ממושך, הצבא זקוק לחומרי גלם לבנייה ולביצור, אך מוטלות עליו הגבלות חמורות לגבי כריתת עצים, מתוך עיקרון רחב האוסר על השחתה חסרת תכלית.
ההיתר לכרות חל רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא. רוב הפרשנים מסכימים כי הכוונה אינה רק לאילני סרק מובהקים, שזהותם ברורה לכל, אלא גם לעצי פרי שהזקינו, התייבשו או התקלקלו, עד שאינם מניבים פירות בכמות המצדיקה את הטרחה שבגידולם [ספורנו, רלב"ג, מלבי"ם, חזקוני]. כמו כן, היתר זה עשוי לכלול עצי יער המניבים פירות גסים שאינם ראויים באמת למאכל אדם [הכתב והקבלה]. השימוש במילה תֵּדַע מדגיש את הצורך בבחינה מדוקדקת ובידיעה מוחלטת; אם קיים ספק האם העץ ראוי למאכל או לא, חל איסור לכרות אותו [העמק דבר, קונטרס חיבה יתירה, שטיינזלץ].
כאשר ישנה אפשרות בחירה, חובה להקדים ולכרות אילני סרק לפני עצי פרי. עם זאת, אם עץ הסרק יקר ומשובח יותר לבנייה מאשר שוויו של עץ הפרי, מותר לכרות את עץ הפרי תחילה [תורה תמימה, אדרת אליהו]. חריג צבאי נוסף קיים כאשר עץ פרי ממוקם קרוב מאוד לחומת העיר, באופן שמעכב את התקדמות הצבא או משמש מקום מסתור לאויב, שאז מותר לכרותו [רשב"ם, חזקוני].
לגבי אופן הפעולה, הכתוב מפריד בין אֹתוֹ תַשְׁחִית לבין וְכָרָתָּ. ההשחתה מתייחסת לפגיעה בעץ עצמו שלא לצורך בנייה, למשל על ידי מניעת מים כדי לייבשו, בעוד שהכריתה היא חיתוך העץ מן השורש באמצעות גרזן לטובת שימוש מעשי [הכתב והקבלה, העמק דבר]. מטרת הכריתה היא וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר – הקמת סוללות, דייק וביצורים סביב העיר כדי ללכוד אותה ולמנוע הימלטות [הכתב והקבלה, מלבי"ם, ביאור יש"ר]. הניסוח אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה בלשון הווה, מלמד כי כל עוד העיר נלחמת יש להטיל עליה מצור, אך מסיקים מכך שאין להקיף אותה מכל עבריה; יש להותיר צד אחד פתוח כדי לאפשר לאנשי העיר לברוח אם יבחרו שלא להילחם [רלב"ג, ביאור יש"ר].
המצור צריך להימשך עַד רִדְתָּהּ. ישנה מחלוקת לשונית לגבי משמעות מילה זו. פרשנים רבים מסבירים כי השורש הוא ר.ד.ה, כלומר לשון רידוי, כניעה ושעבוד של העיר, שכן לא שייך לומר על עיר ואנשיה שהם "יורדים" [רש"י, מזרחי, נתינה לגר, שפתי חכמים]. מנגד, פרשנים אחרים גוזרים את המילה מהשורש י.ר.ד, ומסבירים שהכוונה היא לנפילתן וירידתן הפיזית של חומות העיר הגבוהות והבצורות [רשב"ם, בכור שור, ביאור יש"ר]. מבחינה מעשית, ההנחיה להמשיך במצור עד הכנעת העיר מלמדת שמרגע שהחלה המלחמה, אין מפסיקים אותה, ומותר להמשיך לבנות את המצור ולהילחם אפילו בשבת [תורה תמימה, רלב"ג, מלבי"ם, בכור שור, אדרת אליהו], והעובדה שנדרש זמן רב עד לכיבושה מעידה על כך שמדובר בעיר מבוצרת וחזקה [אבן עזרא].