תארו לעצמכם שאתם מפקדים על צבא גדול בימי קדם, ואתם צריכים עצים כדי לבנות חומות ומחנות סביב עיר אויב. האם מותר לכם פשוט לכרות את כל היער? התורה מלמדת אותנו שגם בזמן מלחמה חשוב לשמור על הסביבה ולא להרוס סתם דברים. הכלל קובע שמותר לכרות רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא. הכוונה היא לעצים שלא מגדלים פירות, או לעצי פרי שהזדקנו והתייבשו וכבר לא נותנים פירות. המילה תֵּדַע מדגישה שחייבים לבדוק היטב ולהיות בטוחים לגמרי. אם יש לכם ספק אם העץ ראוי למאכל, אסור לכרות אותו. יש רק יוצא דופן אחד, אם עץ פרי נמצא ממש קרוב לחומת העיר ומפריע להתקדמות או משמש כמקום מחבוא לאויב, אז מותר לכרות גם אותו.
התורה מתארת את הפעולות במילים אֹתוֹ תַשְׁחִית, שזה אומר לפגוע בעץ בדרכים שונות כמו למנוע ממנו מים כדי שיתייבש, וְכָרָתָּ, שזה ממש לחתוך אותו מהשורש בעזרת גרזן כדי להשתמש בענפים שלו. כל זה נועד למטרה ברורה, וּבָנִיתָ מָצוֹר, כלומר לבנות חומות ומבני הגנה סביב העיר.
למרות המלחמה, התורה דואגת לחיי אדם. המילים אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה מלמדות אותנו שכשמקיפים את העיר, חובה להשאיר צד אחד פתוח לגמרי, כדי שמי שבוחר לא להילחם יוכל לברוח משם בשלום. המצור הזה נמשך עַד רִדְתָּהּ, כלומר עד שהעיר נכנעת. מרגע שהתחילה המלחמה לא עוצרים אותה, וממשיכים להילחם ולבנות את המצור ברצף, אפילו ביום שבת, עד שמשיגים את הניצחון.