דיני המלחמה בתורה מבחינים באופן מהותי בין אויבים מרוחקים לבין העמים היושבים בתוך גבולות הארץ המובטחת. הפסוק משרטט את גבולות הגזרה של ההלכות שהוזכרו קודם לכן, ומגדיר באילו נסיבות מותר להותיר בחיים חלק מהאוכלוסייה המנוצחת.
המילים כֵּן תַּעֲשֶׂה מתייחסות להוראה הקודמת המורה להחיות את הנשים והטף ולקחת את השלל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהקלה זו תקפה אך ורק במלחמות מול ערים מרוחקות. לעומת זאת, על ערי שבעת העממים נגזרה כליה מוחלטת אם לא ישלימו עִם ישראל, והטעם לכך הוא החשש שמא ילמדו את בני ישראל לחטוא ולאמץ את תועבותיהם [רלב"ג, העמק דבר]. אגב היתר לקיחת השלל בערים אלו, יש המציינים כי הותר ללוחמים לאכול אפילו מזון שאינו כשר מתוך ביזת האויב [מלבי"ם].
אף על פי שהפרשנים מסכימים כי דין שבעת העממים שונה במקרה של מלחמה, קיימת מחלוקת האם כלל קוראים להם לשלום בתחילת המערכה. גישה אחת גורסת כי הקריאה לשלום חלה על כל העמים ללא יוצא מן הכלל, וההבדל בין העמים ניכר רק כאשר הם מסרבים לשלום [מלבי"ם, רש"ר הירש]. מנגד, ישנה דעה הסוברת כי לערי שבעת העממים כלל לא מציעים שלום מלכתחילה [מלבי"ם].
באשר להגדרת המונח הָרְחֹקֹת, ההסבר המקובל הוא שמדובר בערים הנמצאות מחוץ לגבולות ארץ ישראל, ושאינן שייכות לשבעת העממים [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ] או לזרעו של עמלק [ביאור יש"ר]. התוספת של המילה מְאֹד נועדה לדייק את ההגדרה הגיאוגרפית והלאומית: יש המפרשים שהיא באה להוציא מן הכלל ערים הסמוכות מאוד לגבולות הארץ [רש"ר הירש]. פרשנים אחרים מסבירים שהמילה באה ללמדנו שהמרחק הגיאוגרפי אינו מבטל את השיוך הלאומי. כלומר, גם אם בני שבעת העממים הרחיקו נדוד והקימו ערים מחוץ לארץ ישראל, למשל באפריקה, עדיין חל עליהם הדין החמור של שבעת העממים ולא דין הערים הרחוקות [העמק דבר, צפנת פענח]. זווית נוספת מציעה כי המרחק נמדד ביחס למיקומו של מחנה ישראל במדבר באותה עת, מתוך הבנה שגבולות הארץ העתידיים יהיו רחוקים מאוד מכל עבר [ספורנו].