לקראת היציאה לקרב, התורה מנחה את עם ישראל לעצור לשלב של הכנה רוחנית ומורלית, המקדימה את ההיערכות הצבאית.
המילה כְּקָרָבְכֶם נהגית באות רי"ש מנוקדת בקמץ קטן (בצליל או), ויש להיזהר שלא לקרוא אותה בטעות באות בי"ת בתחילתה [מנחת שי]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שקריבה זו אינה מתרחשת ברגע תחילת הקרב ממש, אלא בשלב מוקדם יותר – סמוך ליציאה מגבולות הארץ (הספר) אל עבר שטח האויב. ההסבר לכך הוא שבשעת הקרב עצמו אין פנאי לשאת נאומים ולארגן את השורות [גור אריה]. הפרשנים מבחינים בין כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה – התקרבות אל מקום המלחמה, לבין הפסוק המופיע בהמשך "אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה" – התקרבות אל פעולת הלחימה עצמה [מלבי"ם]. מתוך כך, עולה כי התקיימו שתי פניות נפרדות לעם: האחת בגבול הארץ, שבה שוחררו לביתם אלו שאינם כשירים ללחימה, והשנייה בשדה הקרב עצמו, שנועדה לנסוך אומץ בלוחמים [מזרחי, רש"ר הירש, אדרת אליהו].
התפקיד להכין את העם מוטל על הַכֹּהֵן. הפרשנים מסכימים כי אין מדובר בכהן רגיל וגם לא בכהן הגדול, אלא בכהן מכובד ובעל מעלה שמונה ונמשח בשמן במיוחד לתפקיד זה, ועל כן הוא נקרא "משוח מלחמה" [רש"י, אבן עזרא, תורה תמימה, ביאור שטיינזלץ, ועוד]. כהן זה מחויב בהלכות הקפדניות של כהן גדול, ועצם נוכחותו בחזית נועדה להזכיר שהאומה יוצאת לקרב כנציגת התורה והמוסר, וכי הניצחון תלוי בעזרת ה' ולא רק בכוח צבאי [רש"ר הירש]. הכהן מייצג את מידת החסד והרחמים, בניגוד לשוטרים הצבאיים המייצגים את מידת הדין והמשמעת, ולכן הוא זה שפותח את ההיערכות בדברי ברכה וחיזוק [שפתי כהן].
הציווי וְדִבֶּר אֶל הָעָם מלמד שהכהן נדרש לשאת את דבריו אך ורק בלשון הקודש [רש"י, רבנו בחיי, שפתי חכמים, ועוד]. מכיוון שהדברים נאמרים להמון רב, עליהם להישמע בקול רם, אך מאחר שאין זה מכובד שאדם במעמדו של הכהן יצעק, הוא היה אומר את הדברים ושוטר היה משמיע אותם לעם בקול [רלב"ג, חזקוני], תוך הקפדה על אמירת המילים המדויקות הכתובות בתורה [רלב"ג]. הכהן היה פותח בלשון דיבור, המרמזת על דברים נוקשים כגון אזהרות למשתמטים, ועובר ללשון אמירה רכה כדי לעודד את הלוחמים להילחם למען כבוד ה' [תולדות יצחק]. מעבר לנוסח הקבוע בתורה, הכהן היה מוסיף דברי מוסר בהתאם למצב, ומזהיר את העם להישמר מכל חטא דווקא בשעת הסכנה, שבה השכינה שורה במחנה [העמק דבר]. הכהן מזכיר לעם את ייחוד ה' ואת קריאת שמע, כדי ללמד שגם אם אין בידם זכויות רבות, עצם האמונה וקבלת עול מלכות שמים מספיקים כדי להגן עליהם בקרב [שפתי כהן, ברטנורא].