תארו לעצמכם צבא שנמצא בעיצומה של מלחמה. מה קורה לכל הדברים והאנשים שנשארו בעיר של האויב? התורה קובעת כללים ברורים ומבדילה בין הלוחמים שאיתם נלחמים, לבין מי שלא השתתף בלחימה. כאשר כתוב רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף, הכוונה היא לנשים ולילדים קטנים. המילה וְהַטַּף באה ללמד שגם הבנים הקטנים ניצלים, שהרי הילדות כבר כלולות ממילא במילה נשים. הם לא נחשבים לאויבים ולכן לוקחים אותם בשבי כחלק מהשלל ולא פוגעים בהם.
ומה לגבי הרכוש? התורה מפרטת בדיוק מה מותר לקחת. המילים וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר מתארות את כל החפצים שנמצאים מוגנים בתוך הבתים, והמילים כָּל שְׁלָלָהּ מתכוונות לדברים שמפוזרים בחוץ ברחובות. כדי שהחיילים לא יחשבו שהרכוש הזה מוקדש לה' ואסור בשימוש, התורה מדגישה תָּבֹז לָךְ, כלומר השלל מותר לשימוש האישי והפרטי של החיילים.
בסוף מופיעה הוראה מפתיעה: וְאָכַלְתָּ אֶת שְׁלַל אֹיְבֶיךָ. זהו אישור מיוחד לאכול מהמזון של האויב. בזמן מלחמה, אם החיילים רעבים ואין להם אוכל אחר, מותר להם לאכול אפילו אוכל שבדרך כלל אסור על פי ההלכה, כמו בשר שאינו כשר. הסיבה לכך היא כדי שהם לא ייחלשו ויוכלו להמשיך להגן על עצמם במלחמה. עם זאת, יש כלל אחד שלא משתנה: חפצים ומאכלים שקשורים לעבודה זרה נשארים אסורים לגמרי, ואסור לאכול או ליהנות מהם בשום מצב.