חשבתם פעם מה עובר בראש של חייל רגע לפני שהוא יוצא לקרב גדול? הלב דופק, ויש המון מתח באוויר. בדיוק ברגע הזה, רגע לפני שמתחילים, פונים השוטרים של צבא ישראל אל החיילים. וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם, השוטרים הם אלו שמדברים עכשיו, ולא הכהן. למה? כי תפקידו של הכהן הוא לעודד ולתת ביטחון בה', ואילו השוטרים צריכים להעביר הודעה מעשית שיש בה התייחסות לחולשה ולפחד, ולכן זהו תפקידם.
הם שואלים את החיילים: מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב? כלומר, מי מפחד? הפחד הזה יכול להיות פחד טבעי מהמלחמה, חשש מלהיפגע, או אפילו רחמנות גדולה שמונעת מהחייל לפגוע באחרים. אבל יש גם פחד אחר: אדם שחושש שהוא עשה מעשים לא טובים, ולכן ה' לא ישמור עליו. כאן מתגלה משהו מדהים על הרגישות של התורה. התורה רצתה לשמור על הכבוד של אותם אנשים שמפחדים בגלל המעשים שלהם, כדי שלא יתביישו מול כולם. לכן, היא נתנה אישור לחזור הביתה גם למי שבדיוק בנה בית חדש או התארס. ככה, כשמישהו עוזב את המחנה, כולם יחשבו שהוא בטח רק בנה בית, ואף אחד לא יחשוד בו שהוא עשה משהו רע.
אותו אדם שמפחד, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ. אבל הוא לא סתם יושב ונח. הוא מקבל תפקיד חשוב ודואג להביא אוכל ומים לחיילים שנשארו להילחם.
למה כל כך חשוב שהוא יעזוב את שדה הקרב? וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ. פחד הוא דבר מידבק. אם חייל אחד נלחץ ורוצה לברוח, הוא עלול להדביק בפחד גם את החברים שלו ולהחליש את כולם. לכן, התורה לא רק מציעה לו לחזור, אלא ממש אוסרת עליו להישאר, כדי לשמור על הרוח החזקה והאמיצה של כל שאר החיילים.