יצא לכם פעם לעבוד ממש קשה על משהו, וכשהוא סוף סוף הצליח, רציתם להגיד תודה מכל הלב? החקלאים עובדים קשה מאוד בשדה, וכשהפירות צומחים, זו הזדמנות מיוחדת להגיד תודה לה' על המתנה הזו. המצווה הזו נקראת הבאת ביכורים. כשהחקלאי יורד לשדה, הוא מחפש לקחת מראשית הפירות שלו. אלו הפירות הראשונים ממש שהבשילו על העץ, וגם הפירות הכי יפים ומשובחים שיש לו. בגלל שהמילה מתחילה באות מם, אנחנו לומדים שלא צריך להביא את כל הפירות, אלא מספיק להביא אפילו קצת. למרות שכתוב להביא כל פרי האדמה, הכוונה היא רק לפירות המיוחדים של שבעת המינים שארץ ישראל התברכה בהם, ומביאים את הפירות עצמם ולא מיץ שעושים מהם.
את הפירות האלה, אשר תביא מארצך, מביאים רק מתוך ארץ ישראל, מהזמן של חג השבועות ועד חג החנוכה. ויש תנאי חשוב שכתוב במילים אשר ה' אלוהיך נותן לך, המצווה הזו לא קורית בשנת השמיטה, כי בשנה הזאת הפירות שייכים לכולם וכל אחד יכול לקחת מהם, ולכן הם לא נחשבים רק של החקלאי.
כדי להראות כבוד לפירות הקדושים האלה, התורה אומרת ושמת בטנא. אי אפשר סתם להחזיק אותם בידיים או בכיסים, אלא צריך להניח אותם בתוך טנא, שזה סל רחב, ולסדר אותם בתוכו בצורה יפה. עכשיו מתחיל המסע. המילים והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוהיך מלמדות שהחקלאי צריך ללכת בעצמו, ממש כמו אדם שמביא מתנה אישית למלך. הוא הולך כל הדרך עד לבית המקדש בירושלים או למשכן, ואם פרי הולך לאיבוד בדרך, הוא צריך להביא פרי אחר במקומו. תארו לעצמכם איזה מרגש זה היה כשמביאי הביכורים היו מגיעים לירושלים עם הסלים היפים, כל האנשים והפועלים בעיר היו עוצרים את העבודה שלהם וקמים לכבודם, כדי להראות כמה המצווה הזו אהובה וחשובה!