תארו לעצמכם שהשקעתם המון זמן ומאמץ בגידול עץ, וסוף סוף צמחו עליו פירות יפים ומתוקים. כשאתם רוצים לומר תודה על ההצלחה הזו, איך תעשו את זה? כשחקלאי בתקופת התנ"ך היה מביא את הפירות הראשונים שלו אל בית המקדש, הוא לא הסתפק רק בלהגיד תודה קצרה. הוא עמד מול ה' וסיפר בקול את כל ההיסטוריה המרתקת של העם שלנו.
הוא מתחיל את דבריו בפעולה של וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ, כלומר הוא מדבר בקול רם וברור, בשפה העברית, ממש כמו שיר של תודה שנועד לשבח את ה'. לאחר מכן הוא מזכיר את העבר ואומר אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי. הכוונה היא שהסבא של העם שלנו, יעקב, היה נודד עני וחסר כל שלא הייתה לו אפילו אדמה משלו. החקלאי בעצם מודה ומצהיר שהוא לא קיבל את השדה והשפע שלו בזכות כוח או עושר של המשפחה שלו בעבר, אלא רק בזכות החסד של ה'.
בהמשך החקלאי מספר על כך שוַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, כלומר יעקב ומשפחתו נאלצו לרדת למצרים. הם לא תכננו להשתלט על המקום או להישאר שם לתמיד, אלא רק וַיָּגָר שָׁם, לגור שם באופן זמני בתור זרים. כשהם ירדו למצרים הם היו בִּמְתֵי מְעָט, קבוצה קטנה מאוד של שבעים אנשים בלבד. אבל אז קרה נס גדול, והמשפחה הקטנה הזו הפכה לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. הם לא רק התרבו במהירות והפכו להמון אנשים חזקים, אלא גם נשארו עם מיוחד. גם כשהם חיו במצרים, הם שמרו על הזהות שלהם, על השמות שלהם ועל הבגדים שלהם, והפכו לאומה גדולה ומיוחדת.