הצהרה זו מהווה את שיאו של "וידוי מעשרות", שבו החקלאי מצהיר לפני ה׳ כי טיפל במתנות העניים ובקדשי המקדש מתוך שמחה, בטהרה ועל פי כל כללי ההלכה. הפרשנים מסכימים כי פסוק זה מתמקד באופן ספציפי במעשר שני, וכן בנטע רבעי ובביכורים, שכן המילה מִמֶּנּוּ מדגישה שמדובר בחלק קדוש ומסוים שאותו יש לאכול בירושלים.
בראשית דבריו מצהיר האדם לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה בְאֹנִי מתארת מצב של אבלות ואנינות. מכיוון שמעשר שני מיועד לאכילה מתוך שמחה, חל איסור מוחלט על אונן לאכול ממנו. יש המרחיבים זאת ומסבירים שהכוונה היא שהמעשר לא הוגש כחלק מ"סעודת הבראה" הניתנת לאבלים, או שלא נאכל מתוך יללה ומנהגי אבלות אליליים שהיו נהוגים באותה תקופה [שד"ל, ביאור יש"ר, אם למקרא]. מנגד, קיימת גישה פרשנית שונה המפרשת את המילה בְאֹנִי מלשון הון, כוח ורכוש. לפי פירוש זה, החקלאי מצהיר כי לא השיג את תבואתו או אכל אותה מתוך גזל, חמס או ניצול כוחו [רשב"ם, חזקוני, פענח רזא].
ההצהרה ממשיכה במילים וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא, המבטאות את השמירה הקפדנית על דיני הטהרה. החקלאי מעיד שלא אכל, לא הפריש ולא כילה את המעשר במצב של טומאה. הפרשנים מדגישים כי איסור זה פועל לשני הכיוונים: בין אם האדם היה טמא והמעשר טהור, ובין אם האדם היה טהור אך המעשר נטמא [רש"י, תורה תמימה, שפתי חכמים, מלבי"ם]. חלק מהמפרשים מבארים את המילה בִעַרְתִּי כפשוטה, מלשון הבערת אש, ומסבירים שההצהרה היא שלא נעשה שימוש בשמן של מעשר שני שנטמא לצורך הדלקת נרות [הכתב והקבלה, בכור שור, רש"ר הירש]. חשוב לציין כי פסוק זה מנוסח כווידוי וסיפור דברים בלבד, ואילו האזהרה ההלכתית ועונש המלקות על אכילת קודש בטומאה נלמדים מפסוקים אחרים בתורה [מזרחי, גור אריה, שפתי חכמים].
החלק השלישי של הווידוי, וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת, זוכה למספר רבדים פרשניים. ברובד הפשוט, הכוונה היא שהכסף או המזון של המעשר לא הושקעו בצרכי קבורה, כגון קניית ארון ותכריכים, ואף לא לתשלום למקוננות [רש"י, רמב"ן, בעל הטורים, ריב"א]. יש כאן הדגשה מוסרית: למרות שקבורת מת היא מצווה חשובה, אין לפרוע חובות של מצוות אחרות באמצעות כספי הקודש שנועדו לאכילה ולשמחה [רבנו בחיי, ספורנו, מלבי"ם].
ברובד הסמלי יותר, המושג "מת" משמש ככינוי מטפורי לכל דבר שאינו מקיים ומזין את הגוף החי. כלומר, החקלאי מצהיר שלא השתמש בכספי המעשר לקניית בגדים, כלים או עבדים, שכן המעשר נועד אך ורק לאכילה, שתייה וסיכה [רמב"ם, הכתב והקבלה, רש"ר הירש]. ברובד ההלכתי, חכמי התלמוד דייקו מפסוק זה את דיני הסיכה (משיחת הגוף בשמן): מכיוון שהפסוק אוסר במפורש נתינה "למת", משתמע מכך שעבור אדם חי מותר להשתמש בשמן של מעשר שני שנטמא לצורך סיכה, שכן סיכה היא פעולה השווה גם בחיים וגם במתים [רמב"ן, פני דוד, תורה תמימה, גור אריה].
הפסוק נחתם בהכרזה הכוללת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי. "שמיעה בקול" מתפרשת כאן כהבאת המעשרות בפועל אל בית הבחירה שבירושלים, למרות המרחק והקושי, וכהקשבה לדברי התורה שבעל פה ולנביאים [רש"י, העמק דבר, מלבי"ם, משכיל לדוד]. ההכרזה שעשה ככל אשר צווה, מסכמת את המהות הפנימית של המצווה: החקלאי לא רק קיים את הפעולה הטכנית, אלא עשה זאת מתוך שמחה אמיתית, ודאג לשמח יחד עמו את כל הסובבים אותו, ובפרט את החלשים בחברה כדוגמת הלוי, הגר, היתום והאלמנה [רש"י, רבנו בחיי, חתם סופר, בכור שור].