מתוך מעמקי השעבוד והייאוש, בני ישראל עוברים מסבל אילם לזעקה פעילה, וההשגחה העליונה מגיבה לכך באופן רב-ממדי הבוחן לא רק את הכאב הגלוי, אלא גם את המצוקות הנסתרות ביותר.
כאשר הפסוק מתאר וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, הפרשנים מציינים כי לא היה מדובר בהכרח בתפילה זכה ומסודרת, אלא בצעקת כאב גולמית שיצאה מעומק הלב מתוך קושי העבודה [העמק דבר, מלבי"ם], צעקה שביטאה את גודל הצער אף יותר מאשר את הבקשה לישועה [הכתב והקבלה]. הפנייה אל אלוהי האבות אינה מקרית. לאחר שנים רבות של גלות ללא תקווה טבעית, ישראל שבו בתשובה וביקשו שה' יזכור את הברית שכרת עם אבותיהם [ביאור יש"ר]. פנייה זו לזכות האבות הייתה קריטית, שכן בני ישראל במצרים היו שקועים בחטא ובעבודה זרה, ולולא זכות אבותיהם לא הייתה תפילתם נשמעת [כלי יקר].
הפסוק ממשיך ומציין וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא, ויש לשים לב למעבר משמיעה לראייה. ה' שמע את הזעקה הכללית, אך היו מצוקות פנימיות, נסתרות או נשכחות, שבני ישראל כלל לא התפללו עליהן. את המצוקות הללו ה' היה צריך לראות בעצמו [העמק דבר, תורה תמימה, מלבי"ם].
המילה אֶת עָנְיֵנוּ מתפרשת ברובד הגלוי כחסרון כיס, עבודת פרך ועינוי הגוף [אבן עזרא, רש"ר הירש, ביאור יש"ר, שטיינזלץ]. אולם, ברובד העמוק יותר, מדובר בפרישות דרך ארץ, כלומר שבני הזוג נאלצו לפרוש זה מזה בגלל גזירות פרעה על הילודים. זהו עינוי נפשי ואינטימי שבני ישראל התביישו לצעוק עליו, ולכן רק ה' יכול היה לראות אותו [העמק דבר, תורה תמימה, מלבי"ם]. פירוש נוסף קושר זאת לכך שהמצרים אילצו אותם לעבוד יומם ולילה ללא מנוחה [חנוכת התורה].
באשר לביטוי וְאֶת עֲמָלֵנוּ, הגישה הפשטנית רואה בכך את עמל הבנייה, העבדות והעבודות היזומות שנועדו רק כדי להציק ולהתיש [אבן עזרא, רש"ר הירש, ביאור יש"ר, שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים שעמל זה מתייחס לבנים. כלומר, ה' ראה את כאבם על התינוקות שהושלכו ליאור, כאב כה ישן עד שכבר שכחו לצעוק עליו [העמק דבר], או את הייאוש וחוסר התקווה שבגידול ילדים למציאות כה אכזרית [מלבי"ם]. מאידך גיסא, יש הרואים בעמלנו דווקא את הריבוי העצום והמהיר של בני ישראל למרות הגזירות הקשות [חנוכת התורה].
המושג וְאֶת לַחֲצֵנוּ מתבאר על ידי חלק מהפרשנים כלחץ של זמן, שכן המצרים אצו בהם לסיים את מכסת העבודה היומית [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. אולם, פרשנים אחרים מצביעים על דוחק גיאוגרפי ונפשי. פרעה דחס משפחות רבות למקומות מגורים צרים וצפופים בארץ גושן. מטרת הצפיפות הייתה להשפיל אותם ולגרום להם לקטנות רוח. מי שנולד לתוך מציאות דחוקה זו כלל לא הבין את חומרת מצבו ולכן לא ידע לצעוק על כך, אך ה' ראה את הדוחק הפיזי ואת הנפש המושפלת והמצומצמת [העמק דבר, הכתב והקבלה, מלבי"ם].
לבסוף, שילובם של שלושת המרכיבים הללו, העבודה ביום ובלילה, הריבוי העצום של הילדים בזמן קצר, וקושי השעבוד והדוחק, הם אלו שהשלימו את החסר וגרמו לה' לקצר את זמן הגלות שנגזר מראש, ולגאול את ישראל מוקדם מהצפוי [חנוכת התורה].