ההבטחה האלוהית לעם ישראל מגיעה לשיאה, ומהווה את התגמול הישיר על בחירתם בה' ועל קבלת התורה. הברית בין הצדדים מבטיחה כי בתמורה לנאמנות, תזכה האומה להתרוממות לאומית, להכרה בינלאומית ולייעוד רוחני נצחי.
ההבטחה וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן מהווה את השכר על הצהרת הנאמנות של ישראל [אבן עזרא]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בעליונות של חשיבות ומעמד על פני שאר האומות, אשר יסורו למשמעתם של ישראל [מלבי"ם, ביאור יש"ר]. עם זאת, עליונות זו אינה רק פוליטית אלא גם חינוכית ורוחנית – ייעודו של העם הוא להבין את התורה ולהורות אותה לעולם כולו, בבחינת "ממלכת כוהנים" [ספורנו]. בניגוד לשאר האומות הנתונות לשליטת מערכות הטבע והמזלות, עליונותו של עם ישראל מתבטאת בכך שהוא נתון תחת השגחתו הישירה של ה' [רבנו בחיי]. רמז לעליונות זו ניתן למצוא במצוות התפילין, המונחות במקום עליון בראשו של האדם [בעל הטורים].
ההתרוממות הלאומית מתחלקת לשלושה ממדים: לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת. רוב הפרשנים מסכימים כי מונחים אלו מתארים את ההכרה וההערצה שיזכה להן עם ישראל מאת אומות העולם, בעקבות קרבת ה' אליו. מנגד, יש הסבורים כי השבחים הללו מכוונים כלפי ה' עצמו, שיתפאר בעמו [ספורנו], ויש המוצאים בכך קשר הדדי – השבחים שישראל מהללים בהם את ה', הופכים לבסוף לעטרת תפארת שה' מעטר בה אותם [בעל הטורים]. על דרך העומק, ה' עצמו הוא התהילה, השם והתפארת של ישראל [רמב"ן].
כל אחד משלושת הממדים נושא משמעות ייחודית:
לִתְהִלָּה מבטאת את השבח הגלוי שיהיה בפי האומות [מלבי"ם], או את המעלות והמידות הטובות שישראל מצטיינים בהן בזכות חיבורם לה', ובמיוחד יראת השמיים הנפוצה בקרב המוני העם [העמק דבר].
וּלְשֵׁם מתייחס למוניטין העולמי ולשם הטוב שיצא לישראל בזכות הנהגתם המפוארת [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר], עד כדי כך שדי יהיה בהזכרת שמם בלבד, ללא צורך בפירוט מעשיהם [מלבי"ם].
וּלְתִפְאָרֶת מתארת את היכולת של ישראל למשול ולפעול בחופשיות מול אויביהם [רמב"ן, הטור הארוך]. בנוסף, זוהי הדרת פנים ויופי פנימי המרוממים את רוחו של כל מי שמתבונן בהם, כפי שקרה למלכת שבא כשראתה את תפארת שלמה המלך [מלבי"ם]. במישור הרוחני, התפארת שייכת לגדולי האומה שמגיעים לדבקות אלוהית שהיא למעלה מדרך הטבע [העמק דבר, ביאור יש"ר].
למרות הכבוד העצום וההכרה הבינלאומית, הפסוק דורש וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ. משמעות הקדושה היא היבדלות ופרישות מתאוותיהן של שאר האומות, והתמסרות מוחלטת לה' [מלבי"ם, העמק דבר]. קדושה זו נועדה להביא את האדם לדבקות בה' באחרית הימים [רמב"ן, הטור הארוך] ולזכותו בחיי נצח בעולם הבא [ספורנו]. המילים וְלִהְיֹתְךָ וכן קָדֹשׁ נכתבו בתורה בכתיב חסר (ללא האות וי"ו), כדי לרמז שקדושתם השלמה של ישראל אינה ניכרת במלואה בעולם הזה. עם זאת, די בכך שהאדם יקדש את עצמו מעט בעולם התחתון, כדי שיקדשו אותו שבעתיים משמיים [בעל הטורים].
הפסוק נחתם במילים כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר. הפרשנים מסבירים כי הבטחה זו נשענת על דברים שה' אמר מפורשות בספרים קודמים בתורה, כגון "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש" בספר שמות, או הציווי "והייתם לי קדושים" בספר ויקרא [רש"י, ספורנו, בכור שור, מלבי"ם, העמק דבר]. אזכור זה מוכיח כי ספר דברים נסמך על הספרים הקודמים, שכן בהם ה' בעצמו דיבר אל העם, ואילו כאן משה הוא זה שחוזר על הדברים [אם למקרא]. דעה נוספת מקשרת זאת להבטחה העתידית המופיעה בהמשך הספר: "ונתנך ה' לראש ולא לזנב" [חזקוני].