לקראת סוף חג הפסח של השנה הרביעית והשביעית לשמיטה, לאחר שהחקלאי סיים להפריש ולחלק את כל תרומותיו ומעשרותיו מהשנים שחלפו, הוא עולה למקדש ומצהיר על כך. הצהרה זו ידועה בחז"ל כ"וידוי מעשרות", ופסוק זה מהווה את נוסח הווידוי המדויק שעל האדם לומר.
המילה וְאָמַרְתָּ מתפרשת כאן כווידוי [רש"י, מזרחי]. בניגוד לקריאת הביכורים הנאמרת בלשון הקודש כדי לפרסם את הנס ברבים, וידוי המעשרות יכול להיאמר בכל שפה, שכן מטרתו היא שהאדם יבין היטב את מה שהוא אומר וייקח אחריות אישית על מעשיו [תורה תמימה, רלב"ג]. ההצהרה נעשית לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, כדי להדגיש שהאדם מתוודה לפני מי שיודע את האמת המוחלטת, ובכך הוא נמנע מלשקר או לעכב את מעשרותיו אצלו [רשב"ם]. ספורנו מוסיף רובד היסטורי, לפיו הווידוי מזכיר את חטא העגל, שבגללו הוסרה העבודה מהבכורות והועברה ללויים, וכעת על הישראלי להתוודות על כך.
החקלאי מצהיר בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת. משמעות המילה בִּעַרְתִּי היא פיניתי ורוקנתי [נתינה לגר, שטיינזלץ]. הקֹּדֶשׁ מתייחס בעיקר למעשר שני ולנטע רבעי, אשר התורה מכנה במפורש בשם "קודש", ויש חובה להעלותם ולאוכלם בירושלים [רש"י, אבן עזרא, מלבי"ם]. יש הכוללים במילה זו גם את תרומה גדולה [רבנו בחיי] ואת הביכורים, הנקראים "קודש עליון" [תורה תמימה, חזקוני]. התוספת מִן הַבַּיִת רומזת למצוות הפרשת חלה, שנעשית בתוך הבית פנימה מתוך העיסה, בשונה משאר המעשרות המופרשים בגורן או בשדה [רש"י, תורה תמימה, רבנו בחיי].
לאחר מכן הוא מפרט את חלוקת הפירות לזכאים להם. וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי מתייחס למעשר ראשון, והמילים וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה מתייחסות למעשר עני הניתן בשנה השלישית והשישית לשמיטה [רש"י, רבנו בחיי, בכור שור]. המילה וְגַם משמשת כריבוי, ונועדה לכלול מתנות נוספות שלא הוזכרו במפורש, כגון תרומה גדולה ותרומת מעשר הניתנות לכוהנים [רש"י, מלבי"ם, הכתב והקבלה], וכן את מתנות העניים המושארות לחלוקה בשדה: לקט, שכחה ופאה [מלבי"ם, הכתב והקבלה].
ההצהרה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ נועדה להדגיש את הדיוק בפרטי ההלכה. הפרשנים מסכימים כי כְּכָל מִצְוָתְךָ פירושו הקפדה על סדר ההפרשה הנכון: ראשית ביכורים, לאחר מכן תרומה גדולה, מעשר ראשון, ולבסוף מעשר שני או עני, ללא שינוי או הקדמת המאוחר. האמירה לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ מציינת שהחקלאי לא הפריש ממין אחד על מין אחר, לא מתבואה תלושה על מחוברת, ולא מתבואה חדשה על ישנה [רש"י, רש"ר הירש, בכור שור]. כמו כן, הוא מצהיר שלא עבר על המצוות בזדון [אבן עזרא], ושהוא שמר בקפדנות גם על ההלכות והפרטים שנמסרו בתורה שבעל פה [העמק דבר].
סיום הפסוק, וְלֹא שָׁכָחְתִּי, מדגיש את המודעות הרוחנית בעת קיום המצווה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאדם מצהיר כי לא שכח לברך את ה' ולהזכיר את שמו ומלכותו בעת הפרשת המעשרות. פירוש נוסף הוא שהאדם מעיד כי לא שכח שום פרט מהלכות המעשר אפילו בשגגה או באונס, אלא פעל מתוך זריזות, תשומת לב וזהירות יתרה לאורך כל התהליך [העמק דבר, פני דוד, ביאור יש"ר].