המעבר של בני ישראל במצרים ממעמד של אורחים רצויים לעבדים מדוכאים לווה בהידרדרות הדרגתית ושיטתית ביחס כלפיהם.
המילה אֹתָנוּ בביטוי וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ מתפרשת על ידי רוב הפרשנים במשמעות של "לנו", כלומר המצרים הרעו לנו [מלבי"ם, רש"ר הירש, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. התנהגות זו נבעה מכפיות טובה מצד המצרים, ששכחו את הטובות שעשה עמם יוסף בשנות הרעב וגמלו לישראל רעה תחת טובה [ביאור יש"ר]. בעוד שבתחילה יחסם של המצרים היה טוב, הקנאה היא שהפכה אותם לרעים, והיא שהובילה אותם להתחכם ולגזור גזירות במטרה לשבור את כוחם של ישראל ולהמעיט את מספרם [מלבי"ם, רש"ר הירש, בכור שור]. לעומת זאת, גישה שונה לחלוטין מציגה כי המצרים עשו את ישראל עצמם ל"רעים". כלומר, המצרים העלילו על ישראל והציגו אותם ככפויי טובה העלולים לחבור לשונאי מצרים, חשד שכלל לא עלה על דעתם של בני ישראל [העמק דבר].
השלב הבא, וַיְעַנּוּנוּ, מסמל את אובדן החירות והפיכתם מתושבים חופשיים לעבדים, פועל יוצא של היותם גרים בארץ זרה [רש"ר הירש, ביאור יש"ר]. מהותו של עינוי זה נתונה במחלוקת: יש המפרשים כי העינוי התבטא בהטלת משאות ועבודות שבני ישראל לא היו מורגלים בהם כלל, שכן כל דבר שאדם אינו רגיל בו נחשב עבורו לעינוי [מלבי"ם]. מנגד, יש המסבירים כי מדובר בעבודה חסרת תכלית שלא נועדה להניב רווח לאדון, אלא אך ורק לשבור את רוחו של העובד, כדוגמת החלפת תפקידים בין גברים לנשים [העמק דבר].
לאחר שבני ישראל כבר התרגלו לעינוי ולמשאות, החריפו המצרים את הגזירות והגיעו לשלב של וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. בשלב זה הוטלה עליהם עבודה שהיא מעייפת וקשה באופן אובייקטיבי, כגון עבודה פיזית מאומצת בחומר, בלבנים ובשדה, שהיא קשה אפילו לאנשים המורגלים בעבודת כפיים [מלבי"ם, העמק דבר, ביאור יש"ר].
מציאות זו של שעבוד מוחלט שללה מבני ישראל את מעמדם המשפטי העצמאי. מכיוון שכל מה שקונה עבד שייך לאדונו, בני ישראל לא היו ראויים לקבל את הארץ כמתנה כל עוד היו תחת עול העבדות, ונדרשו להפוך לעם חופשי בטרם יירשו אותה [ספורנו].