פסוק זה מהווה נקודת שיא במחזור החקלאי והרוחני של עם ישראל, ומציג את השלב הסופי של חלוקת התרומות והמעשרות לפני קיום מצוות "וידוי מעשר". הפסוק מסכם את החובה לדאוג לשכבות החלשות בחברה, ומקשר בין הברכה האלוהית לבין הנדיבות האנושית.
הפרשנים מתמקדים תחילה במשמעות המילה לַעְשֵׂר. הגישה המרכזית היא שפועל זה אינו מתאר רק את עצם ההפרשה של החלק העשירי מן התבואה, אלא את סיום תהליך הנתינה וההוצאה המוחלטת של המעשר מרשות הבעלים לידי המקבלים [הכתב והקבלה]. מבחינה דקדוקית, המילה מופיעה בבניין פיעל, המדגיש את הפעולה האינטנסיבית של חלוקת המעשרות [אבן עזרא, שד"ל].
המילים כִּי תְכַלֶּה אינן מתייחסות לסיום השנה השלישית עצמה, אלא קובעות מועד סופי לביצוע המצווה. הפרשנים מסכימים כי מדובר בחג הפסח של השנה הרביעית למחזור השמיטה. הסיבה לכך היא שישנם אילנות שפירותיהם נלקטים רק לאחר חג הסוכות של השנה השלישית, ולכן התורה מעניקה לחקלאי שהות עד חג הפסח של השנה העוקבת כדי להשלים את איסוף התבואה ואת חלוקת כל המעשרות שהצטברו [רש"י, חזקוני, רלב"ג, משכיל לדוד]. השלמת חלוקה זו היא תנאי הכרחי כדי שהאדם יוכל לעמוד במקדש ולהצהיר בלב שלם "ביערתי הקודש מן הבית" [אברבנאל, צרור המור].
התורה מדגישה כי חלוקה זו מתבצעת בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר. כדי להבין את ייחודה של שנה זו, רוב הפרשנים מסבירים את סדר שנות המעשר במחזור השמיטה בן שבע השנים. בכל שנה מפרישים תחילה "מעשר ראשון" הניתן ללוי. לאחר מכן, בשנים הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית, מפרישים "מעשר שני" שאותו הבעלים אוכלים בעצמם בקדושה בירושלים. אולם, בשנה השלישית והשישית, המעשר השני מתבטל, ובמקומו מפרישים "מעשר עני" המחולק לנזקקים [רש"י, רשב"ם, תורה תמימה, בכור שור].
נשאלת השאלה, מדוע התורה מכנה דווקא את השנה השלישית בשם שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר בלשון יחיד, הרי גם בה מפרישים שני מעשרות. גישה אחת מסבירה שזוהי שנה שבה נוהג רק מעשר אחד מאלו שנהגו בשנים שקדמו לה, שכן המעשר השני מתבטל [רש"י, גור אריה]. גישה אחרת מפרשת את המילה "שנת" מלשון שינוי, כלומר, זוהי השנה שבה משתנה סדר המעשרות הרגיל [הכתב והקבלה]. מנגד, מוצגת דעה ייחודית ולפיה התורה מדברת במקור על סוג מעשר אחד בלבד, הוא המעשר השני. מכיוון שהחקלאים לא תמיד הספיקו לעלות לירושלים ולאכול את כל המעשר, התורה התירה להם לאגור אותו, אך חייבה אותם לרוקן את המלאי בשנה השלישית ולחלק את הנותר לעניים בעירם [שד"ל].
לשינוי שחל בשנה השלישית ישנו גם מניע חינוכי ומוסרי עמוק. כאשר אדם עולה לירושלים שנה אחר שנה כדי לאכול ממעשרותיו, המצווה עלולה להפוך להרגל שגרתי הממוקד בהנאת הגוף. השהיית האכילה העצמית בשנה השלישית, והעברת התבואה לעניים, שוברת את השגרה, מזכירה לאדם שהארץ שייכת לה', והופכת את המצווה למעשה טהור של חסד לשם שמים [שפתי כהן].
התורה מפרטת את זהות המקבלים, וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה. רוב הפרשנים מחלקים את הנתינה לשניים, הלוי מקבל את המעשר הראשון, ואילו הגר, היתום והאלמנה מקבלים את מעשר העני [רש"י, בכור שור]. עם זאת, יש הסבורים כי בשנת המעשר העני ניתן לחלק את התבואה לכל אחת מהקבוצות הללו כרצון הבעלים [אבן עזרא]. חלוקה זו אינה מקרית, והיא פונה לארבע קבוצות חסרות משענת כלכלית. הלוי אינו בעל נחלה בארץ בשל עבודת הקודש שלו, הגר חסר תמיכה משפחתית ושבטית, היתום הצעיר אינו מסוגל להתפרנס מעבודה, והאלמנה מתקשה לצאת ולחפש פרנסה בבתי אחרים מחשש לפגיעה בכבודה [מלבי"ם].
הפסוק מסתיים בציווי וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ. בניגוד למעשר השני שנאכל בירושלים, מעשר העני נאכל בערי השדה, במקום מגוריהם של העניים [בכור שור, שטיינזלץ]. מתוך המילה בִשְׁעָרֶיךָ לומדים כי חל איסור להוציא את תבואת המעשר אל מחוץ לגבולות ארץ ישראל, ויש לספק את צורכי העניים המקומיים [תורה תמימה, צפנת פענח]. המילה וְשָׂבֵעוּ קובעת רף הלכתי ברור לנתינה. אין לתת לעני תרומה סמלית בלבד, אלא יש להעניק לו כמות שתשביע אותו. הפרשנים מציינים כי כאשר התבואה מחולקת בשדה או בגורן, על החקלאי לתת לכל עני לפחות חצי קב של חיטים, כמות המספיקה לשתי סעודות מלאות [רש"י, מזרחי, הכתב והקבלה]. מטרת הפסוק היא להבטיח שהשפע שהאדמה מניבה לא יישאר רק נחלתו של החקלאי, אלא יזין וישביע את כל החלקים הפגיעים בחברה, ובכך תשרה הברכה בכל מעשה ידיו.