יצא לכם פעם לגדל צמח, להשקות אותו, לראות אותו צומח ולבסוף לקטוף את הפרי הטעים? תארו לעצמכם שאתם חקלאים בארץ ישראל, שעובדים קשה כל השנה כדי לגדל תבואה. כשהאוכל סוף סוף מוכן, אנחנו לא שומרים את כולו רק לעצמנו. התורה מספרת לנו על זמן מיוחד מאוד, בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר. במחזור של שבע שנים, השנה השלישית היא שונה מהשנים שלפניה. בדרך כלל, החקלאים היו לוקחים חלק מהתבואה שלהם כדי לאכול בעצמם בשמחה בירושלים. אבל בשנה השלישית, במקום לאכול את התבואה בעצמם, הם מעבירים אותה לעניים. השינוי הזה מזכיר לנו שהארץ באמת שייכת לה', ומלמד אותנו לעשות חסד טהור מכל הלב.
המילה לַעְשֵׂר לא אומרת רק להפריש חלק מהאוכל ולשים אותו בצד. היא אומרת שצריך לסיים לגמרי את התהליך ולמסור את התבואה ממש לידיים של מי שצריך אותה. לחקלאים יש זמן עד חג הפסח של השנה הבאה כדי לסיים לחלק הכל, כדי שיהיה להם מספיק זמן לאסוף מהעצים גם את הפירות שמבשילים ממש מאוחר.
למי נותנים את האוכל? התורה אומרת וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה. אלו אנשים שאין להם שדות משלהם או משפחה שיכולה לעזור להם כלכלית. הלוי עסוק בעבודת הקודש ולכן אין לו נחלה בארץ, לגר אין משפחה קרובה שתתמוך בו, היתום צעיר מדי כדי לצאת לעבוד, והאלמנה מתקשה למצוא פרנסה.
את האוכל הזה הם אוכלים בִשְׁעָרֶיךָ, כלומר ממש בתוך הערים שבהן הם גרים בארץ ישראל, ולא מוציאים אותו למקום אחר. והדבר הכי יפה הוא המילה וְשָׂבֵעוּ. כשאנחנו נותנים לאדם שאין לו, אנחנו לא נותנים לו רק תרומה קטנה וסמלית, אלא אנחנו צריכים לתת לו כמות גדולה ונדיבה שתשביע אותו באמת, לפחות שתי ארוחות מלאות. ככה השפע שהאדמה נותנת מגיע לכולם, ומשמח את מי שזקוק לו יותר מכל.