ברית הנאמנות בין העם לבוראו מגיעה לנקודת שיא של מחויבות הדדית. זהו רגע מכונן שבו האומה מקבלת על עצמה את הריבונות המוחלטת של ההשגחה, תוך התחייבות לחיים שלמים של חיקוי המידות האלוהיות, ציות לחוקים ודחיית כל כוח או ישות אחרת.
הפרשנים מציגים מספר כיוונים מרכזיים להבנת משמעותה של המילה הייחודית הֶאֱמַרְתָּ:
הגישה הראשונה מפרשת זאת מלשון הפרשה והבדלה [רש"י, הכתב והקבלה]. כלומר, העם הבדיל והפריש את ה' מכל אלוהי הנכר. גישה שניה רואה בכך לשון של רוממות, גדולה ושבח [אבן עזרא, ספורנו, רלב"ג, שד"ל], מלשון "אמיר", שהוא הענף העליון באילן או שר ומושל. המשמעות היא שהעם רומם את ה' והמליך אותו עליו למנהיג עליון. גישה שלישית מפרשת את המילה מלשון תמורה וחילוף [הרא"ש, פענח רזא, חזקוני], שכן ישראל החליפו וויתרו על כל האלוהויות והכוחות שבעולם ובחרו רק בו. גישה רביעית קושרת זאת למושגי חיבור, קניין וקידושין [העמק דבר, תורה תמימה, מלבי"ם], בדומה למושג ההלכתי "מאמר" המבטא יצירת קשר בלתי ניתן לניתוק. הגישה החמישית מסבירה זאת כפשוטו, מלשון דיבור ואמירה [רבי יהודה הלוי, ביאור יש"ר], כלומר, על ידי קבלת התורה גרמת וסובבת שה' יאמר ויכריז שהוא אלוהיך.
ההדגשה על המילה הַיּוֹם מסמלת את חידוש הברית עם הדור שעומד להיכנס לארץ ישראל. בניגוד לדור המדבר שחי תחת השגחה ניסית גלויה, הדור החדש עומד לעבור לחיים טבעיים של מלחמה ועבודת אדמה, ולכן נדרש חיזוק מיוחד לברית כדי שלא יסורו מן הדרך [מלבי"ם]. בנוסף, הכניסה לארץ משמעותה מעבר להנהגה ישירה של ה', ללא שרי מעלה ומתווכים [ספורנו, אור החיים]. עצם קבלת התורה על כל דקדוקיה ופירושיה ביום זה, היא המרוממת את שם ה' [רמב"ן].
הפסוק מפרט את מרכיבי ההתחייבות:
לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים – קבלת הנהגתו הישירה [ספורנו, רלב"ג]. שם "אלוהים" מבטא את מידת הדין, וההתחייבות היא לקבל את הנהגתו גם כאשר היא באה במשפט ובדין, ולברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה [אור החיים].
וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו – לעשות את הטוב והישר, ולגמול חסד איש עם רעהו [רמב"ן]. משמעות ההליכה בדרכיו היא חיקוי מידותיו של הבורא: מה הוא רחום וחנון, מבקר חולים ומנחם אבלים, כך על האדם לנהוג [אור החיים, מלבי"ם, העמק דבר].
הפרשנים מחלקים את הציוויים הבאים לסוגים שונים של מצוות:
חֻקָּיו – אלו המצוות והגזירות שאין בהן טעם מובן, והשכל האנושי אינו יכול להשיגן [אור החיים, מלבי"ם].
וּמִצְוֹתָיו – מונח הכולל את כלל מצוות העשה ולא תעשה [רמב"ן], או לחלופין, מצוות שהשכל האנושי מסכים עמן ויש בהן עשייה רבה [אור החיים, מלבי"ם].
וּמִשְׁפָּטָיו – אלו הדינים המסדירים את היחסים והמשפט בין אדם לחברו [אור החיים]. על האדם לקיים משפטים אלו לא רק משום שהם הגיוניים וישרים מצד עצמם, אלא מפני שהם גזירתו של ה' [מלבי"ם].
ההתחייבות נחתמת במילים וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ. הכוונה היא לציות לדברי משה ולשאר נביאי האמת שיקומו בכל דור [רמב"ן, מלבי"ם]. כמו כן, יש כאן ביטוי למוכנות ותשוקה תמידית לשמוע ציוויים נוספים, בדומה למלאכי השרת שמטים אוזן לשמוע את קול ה' גם תוך כדי עשיית דברו [אלשיך]. לבסוף, ציווי זה מהווה חובה עצמאית ונצחית לעסוק בתלמוד תורה; גם אם אדם כבר למד ויודע כיצד לקיים את כל המעשים, חובת שמיעת קול ה' דרך לימוד התורה אינה פוקעת ממנו לעולם [אור החיים].