עם תום מסעם בן ארבעים השנים במדבר, ורגע לפני הכניסה לארץ ישראל, עומדים בני ישראל בערבות מואב. לאחר שמשה פירט שורה ארוכה של מצוות והנחיות, פסוק זה משמש כנקודת חיתום המגדירה את מהות הברית בין העם לאלוהיו. הוא קורא לעם לקבל על עצמו את המערכת החוקית לא רק כחובה יבשה, אלא מתוך התמסרות פנימית ומוחלטת.
הפרשנים מציעים מספר גישות להבנת משמעות המילים הַיּוֹם הַזֶּה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמילים אלו מציינות את קו הסיום של החקיקה; משה השלים את ביאור התורה וחידוש המצוות, וכעת לא נותר אלא לצוות על יישומן המעשי [רמב"ן, אברבנאל, ביאור יש"ר]. בנוסף, תום ארבעים השנה מסמל את הרגע שבו העם מגיע לבשלות שכלית ויכול סוף סוף לרדת לסוף דעתו של בוראו ולעבדו באמת [חתם סופר]. משה גם מדגיש במילים אלו כי למרות שהוא הדובר, המצוות כולן ניתנו מפי ה׳ ואין בהן כל המצאה אנושית [אלשיך].
לצד ההסבר ההיסטורי, קיימת גישה חינוכית־פסיכולוגית ולפיה הצירוף הַיּוֹם הַזֶּה נועד למנוע שחיקה רוחנית. התורה דורשת מהאדם שהמצוות לעולם לא ייראו בעיניו כטקסט מיושן, אלא עליו להתייחס אליהן בכל יום מחדש באותה התלהבות וחיבה כאילו קיבל אותן היום ישירות ממעמד הר סיני [רש"י, רבנו בחיי, צאינה וראינה]. גישה שלישית קושרת את הפסוק למצוות התלויות בארץ שנידונו בפסוקים הקודמים (כמו ביכורים ומעשרות). אף על פי שהציווי המקורי ניתן בסיני, רק כעת, עם הכניסה לארץ, מגיע "היום" שבו בני ישראל יכולים לקיים את המצוות הללו בפועל [אור החיים, שפתי כהן].
הפסוק מחלק את מערכת החוקים לשניים: הַחֻקִּים, שהם הציוויים הרוחניים שטעמם אינו מובן תמיד לשכל האנושי, והַמִּשְׁפָּטִים, שהם הדינים ההגיוניים והמוסריים המסדירים את חיי החברה [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].
כדי לקיים מערכת זו, נדרשת פעולה כפולה: וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ. הפרשנים מסבירים כי השמירה מתייחסת לשימור התורה בלב, לזכירת המסורת, ולהקפדה על מצוות הלא־תעשה. העשייה, לעומת זאת, מבטאת את היישום המעשי של מצוות העשה בארץ ישראל, וכן את היכולת לחדש ולהעמיק בלימוד התורה בכל דור [אבן עזרא, חזקוני, העמק דבר, אברבנאל].
מנגד, קבוצת פרשנים מציעה קריאה שונה לחלוטין של מילים אלו, המבוססת על סמיכות הפסוק למצוות הבאת הביכורים. לפי גישה זו, המילים "ושמרת ועשית" אינן ציווי עתידי אלא הבטחה וברכה אלוהית: מכיוון שהבאת את הביכורים היום, תזכה לבת קול המברכת אותך שתחיה ותזכה לשמור ולעשות זאת גם בשנה הבאה [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, לבוש האורה, משכיל לדוד].
התורה חותמת את הפסוק בדרישה לקיום המצוות מתוך שלמות פנימית. המילים בְּכׇל־לְבָבְךָ דורשות מהאדם לעבוד את ה׳ ללא ספקות, מתוך רצון וכוונה טהורה, ולא כ"מצות אנשים מלומדה". על האדם לרכז את לבו בתפילה ללא מחשבות זרות, ולקיים את המצוות בשמחה גם כאשר הדבר כרוך בחסרון כיס, כדוגמת הפרשת מעשרות [ספורנו, רא"ש, אברבנאל, מלבי"ם].
הדרישה העליונה ביותר מקופלת במילה וּבְכׇל־נַפְשֶׁךָ. מעבר להתגברות על התאוות הפיזיות [ספורנו], מילים אלו תובעות מסירות נפש מוחלטת. כשם שדור המדבר עמד באש ובקולות של הר סיני מתוך רצון לשמוע את דבר ה׳, כך נדרש כל יהודי בכל דור להיות מוכן למסור את חייו למען התורה, כפי שהדגים רבי עקיבא שמסר את נפשו על לימוד התורה בשעת גזירת המלכות [רבנו בחיי, צאינה וראינה, רא"ש, העמק דבר].