דברים, פרק כ״ו, פסוק ט״ז

עם תום המסע במדבר וההגעה לארץ ישראל, משה השלים את ביאור התורה ומציין כי הַיּוֹם הַזֶּה מסמל את הגעת העם לבשלות רוחנית ואת היכולת לקיים סוף סוף את המצוות התלויות בארץ, לצד הדרישה להתייחס אליהן תמיד בהתלהבות כאילו ניתנו עתה מסיני. מערכת זו כוללת אֶת־הַחֻקִּים, שהם ציוויים רוחניים שטעמם אינו תמיד מובן לשכל, וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִים, שהם הדינים ההגיוניים והמוסריים המסדירים את החברה. ההנחיה וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ דורשת לשמור את המסורת בלב ולהימנע מאיסורים במקביל ליישום המעשי של המצוות, ויש הרואים במילים אלו גם ברכה אלוהית המבטיחה כי מי שמקיים את המצוות כעת יזכה לעשות זאת גם בשנה הבאה. קיום הברית נדרש להיעשות מתוך התמסרות פנימית ובְּכׇל־לְבָבְךָ, כלומר בכוונה טהורה ובשמחה גם כאשר הדבר כרוך בהפסד כספי, וכן וּבְכׇל־נַפְשֶׁךָ, מתוך התגברות על תאוות ואף נכונות למסירות נפש מוחלטת למען ה'.