דברים, פרק כ״ו, פסוק י״ד

החקלאי מצהיר כי שמר על קדושת המעשר השני המיועד לאכילה בירושלים מתוך טהרה ושמחה, ומעיד לֹא־אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ, כלומר לא טעם מהיבול בזמן אבלות וצער, או לחלופין שאין במעשרותיו שמץ של רכוש גזול. כמו כן הוא מצהיר וְלֹא־בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא, כלומר לא כילה או השחית את היבול, למשל על ידי הדלקת שמן, במצב שבו הוא או המעשר היו טמאים. בנוסף נאמר וְלֹא־נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת, קביעה האוסרת להשתמש ביבול לצרכי קבורה, לסיכת המת, לסעודת אבלים או למנחות פולחניות על קברים, ויש המפרשים זאת כאיסור על רכישת חפצים דוממים במקום מזון המקיים את החי. ההצהרה נחתמת במילים שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי, המדגישות כי לצד השמירה על האיסורים, החקלאי טרח להביא את המעשר לירושלים, אכל אותו בשמחה ודאג לשמח בו גם את העניים והלויים.