בעת הבאת הביכורים, החקלאי הישראלי אינו מסתפק רק בהודיה על היבול, אלא סוקר את ההיסטוריה של העם. הוא עומד מול ה' ומשווה בין היציבות והשפע של ההווה לבין העבר השברירי והמסוכן של אבותיו.
הפסוק פותח במילים וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ. רוב הפרשנים מסכימים כי אמירה זו צריכה להיאמר בקול רם, כמעין שיר או הכרזה פומבית המפארת את חסדי ה' [רש"י, מזרחי, גור אריה, רא"ש]. זאת בניגוד לווידוי מעשרות שנאמר בקול נמוך, שכן שם האדם מעיד על צדקת עצמו, בעוד שכאן הוא משבח את בוראו [רא"ש, דעת זקנים]. בנוסף, הקריאה צריכה להיעשות דווקא בשפה העברית, לשון הקודש, ואם המביא אינו יודע לקרוא, הכהן מקריא לו והוא חוזר אחריו [תורה תמימה]. גישה נוספת רואה במילה "וענית" ביטוי לענווה ושפלות רוח; האדם המקבל טובה עומד מול בוראו בלב נשבר, כעני המקבל מתנה ממלך [אור החיים].
ביחס למילים אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, קיימת מחלוקת יסודית בין הפרשנים. הגישה המרכזית בקרב פשטני המקרא היא שהפסוק מתאר את מצבם הכלכלי והקיומי של האבות. לפי פירוש זה, ה"ארמי" הוא יעקב או אברהם, והמילה "אובד" משמעותה עני, חסר כל, תועה ונודד. מביא הביכורים מצהיר למעשה: לא ירשתי את הארץ הזו בזכות כוחו או עושרו של סבי, שהרי הוא היה פליט ארמי חסר מולדת [אבן עזרא, רשב"ם, ספורנו, חזקוני, רש"ר הירש].
לעומת זאת, המסורת המדרשית מפרשת את הפסוק כתיאור של איום קיומי. ה"ארמי" הוא לבן, והמילה "אובד" מפורשת כפועל יוצא: לבן הארמי ביקש לאבד ולהשמיד את אבי, יעקב. למרות שלבן לא פגע ביעקב בפועל, ה' מחשיב לאומות העולם מחשבה רעה כאילו נעשתה במציאות, ובכך הפסוק מזכיר את חסדי ה' שהציל את האבות מכלייה [רש"י, רבינו בחיי, הכתב והקבלה, דברי דוד].
המעבר למילים וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה מוסבר בשני אופנים בהתאם למחלוקת הקודמת. יש שרואים בכך צרה חדשה ונוספת: לאחר שניצלנו מלבן, באו עלינו צרות אחרות ויעקב נאלץ לרדת למצרים [רש"י]. אולם, פרשנים אחרים מצביעים על קשר הדוק של סיבה ותוצאה: הרמאות של לבן, שהחליף בין רחל ללאה, היא זו שגרמה בסופו של דבר לשנאת האחים כלפי יוסף (שנולד מאוחר יותר), למכירתו, ולירידת המשפחה כולה למצרים [העמק דבר, הכתב והקבלה, נתינה לגר]. הירידה עצמה לא נועדה לשם השתקעות או השתלטות, אלא נעשתה על פי הדיבור האלוהי, מתוך כוונה לשהות שם זמנית כזרים [תורה תמימה, מלבי"ם], כפי שמודגש במילים וַיָּגָר שָׁם.
משפחת יעקב ירדה למצרים בִּמְתֵי מְעָט, בשבעים נפש בלבד, אך על אף מעמדם כגרים חסרי זכויות, התקיים בהם הנס: וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. הפרשנים מדגישים שהשימוש במילה "גוי" אינו מקרי; בני ישראל לא היו רק המון רב, אלא הפכו לאומה מובחנת ומצוינת ששמרה על ייחודה התרבותי, על שמותיה ועל בגדיה גם בתוך החברה המצרית [העמק דבר, תורה תמימה, רש"ר הירש]. הגידול היה מקיף: הם גדלו במספרם, התעצמו בכוחם, והתרבו במהירות פלאית [מלבי"ם, ביאור יש"ר].
רובד פרשני נוסף, המבוסס על תורת הסוד, קורא את הפסוק כולו כאלגוריה מרתקת למסע הנשמה. ה"ארמי האובד" מסמל את יצר הרע (הרמאי) המבקש לאבד את נשמת האדם. הירידה למצרים משולה לירידת הנשמה אל תוך הגוף החומרי ואל תאוות העולם הזה, המצרים ומגבילים אותה. הבאת הביכורים והקריאה מול הכהן מסמלות את האדם שלאחר אריכות ימיו מביא את פירותיו, שהם המצוות והמעשים הטובים שאסף בעולם הזה, ומגיש אותם לפני ה' בהכרת הטוב [אור החיים, צאינה וראינה, שפתי כהן].