דברים, פרק כ״ו, פסוק י״ב

המועד הסופי להוצאה המוחלטת של המעשרות מרשות החקלאי, כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ, חל בפסח של השנה העוקבת כדי לאפשר את איסוף כלל הפירות שגדלו בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת. שנה זו מכונה שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר משום שחל בה שינוי בסדר המעשרות הרגיל, ובמקום שהחקלאי יאכל את התבואה בירושלים היא מועברת לעניים, מתוך הבנה שהארץ שייכת לה'. התבואה מחולקת לארבע קבוצות חסרות משענת כלכלית, וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, כאשר הלוי מקבל את המעשר הראשון והשאר מקבלים את מעשר העני. בניגוד למעשרות אחרים, הנזקקים מקבלים את התבואה בערי השדה המקומיות בתוך גבולות הארץ, וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ. על הנותן חלה חובה להעניק להם כמות גדולה שתספיק לסעודות מלאות ולא להסתפק בנתינה סמלית, כדי שיאכלו וְשָׂבֵעוּ.