לאחר השלמת החקיקה והוראת התורה, ורגע לפני הכניסה לארץ ישראל, משתנה מוקד הדברים מלימוד החוק אל החובה המעשית לשמור עליו ולהנציח אותו. במעמד זה, משה מצרף אליו את ההנהגה הלאומית כדי לכרות ברית עם העם על קיום התורה בארצם החדשה.
הפסוק פותח בשיתוף פעולה ייחודי: וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. הפרשנים מציעים מספר סיבות לצירופם של הזקנים למעמד זה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשה עשה זאת מתוך הסתכלות אל העתיד; מכיוון שהוא עצמו לא יעבור את הירדן, הוא שיתף את הזקנים שיובילו את העם, יפקחו על השבטים וינהלו בפועל את טקס הברכה והקללה לאחר מותו [ספורנו, העמק דבר, מלבי"ם, אלשיך]. סיבה נוספת היא ציבורית וחינוכית: בני אדם נוטים ללכת בעצת זקניהם. עמידתם המשותפת נועדה להטיל יראה, למנוע עזות פנים וזלזול מצד העם כלפי הקללות שיושמעו, ולהעצים את ההקשבה [רמב"ן, הטור הארוך, שפתי כהן]. יש הסבורים שהזקנים צורפו פשוט כדי להקל מעל משה את משא העברת המסר במחנה הגדול [אבן עזרא, אבי עזר], או כדי להדגיש ששמירת התורה אינה מוטלת רק על המנהיג העליון, אלא היא משימה של האומה כולה ושל נציגיה [רש"ר הירש]. זווית הלכתית מוסיפה כי מכיוון שהאזהרה כאן נוגעת לעבירות שיש בהן חילול ה', חל הכלל ש"אין חולקים כבוד לרב", ולכן משה לא עמד לבדו אלא צירף אליו את הזקנים להזהיר את העם יחד [אור החיים]. הציווי מופנה אֶת הָעָם, כלומר אל ההמון הפשוט, שאמנם אינו בקיא בדקדוקי הלימוד, אך עליו מוטלת החובה המעשית לקיים את הדברים [העמק דבר].
הדרישה המרכזית בפסוק היא שָׁמֹר. מבחינה דקדוקית, הפרשנים מסכימים כי אין זה ציווי רגיל, אלא פועל בלשון הווה או צורת מקור. בחירה לשונית זו מורה על פעולה תמידית ורציפה – מצב מתמשך של שמירה, המטיל על העם את עצם מהות האחריות והדריכות [רש"י, שפתי חכמים, דברי דוד, אברבנאל]. המילה גם רומזת לצורך להיזהר במצוות הלא תעשה [אור החיים] ולזכור היטב את ריבוי הפרטים [מלבי"ם].
באשר לתוכן האזהרה, אֶת כׇּל הַמִּצְוָה, קיימת מחלוקת בין המפרשים. קבוצה אחת סבורה כי הכוונה היא לכללות מצוות התורה. השימוש בלשון יחיד רומז שכלל חוקי התורה מהווים חטיבה אחת ומשימה היסטורית מאוחדת של עם ישראל [רמב"ן, הטור הארוך, רש"ר הירש, שטיינזלץ, רלב"ג]. מנגד, קבוצה שנייה מפרשת כי "המצווה" מתייחסת באופן נקודתי להוראות המעשיות והמפורטות שיופיעו מיד בהמשך הפרשה: חציית הירדן, הוצאת האבנים הגדולות מן המים, משיחתן בסיד, כתיבת התורה עליהן, בניית המזבח ומעמד הברכה והקללה בהר עיבל ובהר גריזים [אבן עזרא, שד"ל, רבנו בחיי, צרור המור, אברבנאל]. מצוות הקמת האבנים נתפסת כמעשה דרמטי, מעין קביעת "מזוזה" בשערי הארץ, שנועד להזכיר לעם – דווקא ברגע בו הם זוכים להיכנס לארץ זבת חלב ודבש – שזכותם על הארץ מותנית אך ורק בנאמנותם לתורה הכתובה על אותן אבנים [אברבנאל, אלשיך].
הפסוק נחתם במילים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם. למרות שהזקנים עמדו לצד משה ושותפו באזהרה, הכתוב מדגיש בלשון יחיד "אשר אנוכי", כדי להבהיר שעיקר הדיבור, הסמכות והנבואה מאת ה' נותרו של משה לבדו. תפקיד הזקנים לא היה לחדש מצוות, אלא להרים את קולם, להדהד את דברי משה ולזרז את העם לעשותם [רמב"ן, הטור הארוך, אבן עזרא, ביאור יש"ר].