הכניסה אל ארץ ישראל מלווה באקט פיזי ורוחני רב־רושם, שנועד להפוך את הנוף המקומי לעד נצחי לברית שבין העם לבין ה'. בני ישראל מצווים להציב אבני ענק, שעליהן תיכתב התורה, דווקא במקום שיועד לקללה, ובכך לחבר את קבלת הארץ עם קבלת עול המצוות והאחריות הנגזרת מכך.
וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן: הכתוב מתייחס לזמן שלאחר חציית הנהר, שכן הר עיבל נמצא בעומק הצד המערבי של הירדן [רלב"ג]. סביב אופן קיום הציווי הזה מתקיימת מחלוקת מרתקת באשר ללוח הזמנים והגיאוגרפיה. גישה אחת מתארת נס עצום שהתרחש באותו היום: בני ישראל חצו את הירדן וצעדו מיד למעלה משישים מיל עד שהגיעו להר עיבל האמיתי, שם הקימו את האבנים [הדר זקנים, שפתי כהן]. לעומת זאת, דעה אחרת גורסת כי העם לא צעד מרחק כה רב באותו יום, אלא הקים שתי תלוליות עפר סמוך לירדן וקרא להן באופן סמלי "הר גריזים" ו"הר עיבל", ושם קוים הציווי [הדר זקנים].
תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה: ציווי זה אינו עומד בפני עצמו, אלא מהווה המשך ופירוט לפסוקים הקודמים. לאחר שהעם נצטווה להכין את האבנים, כעת מוגדר בדיוק לאן עליהם לשאת אותן והיכן לקבוע את מקומן הקבוע לדורות [שד"ל, ביאור יש"ר, חזקוני, מלבי"ם]. הקמת האבנים מהווה מעין משקל נגד לאיסור עבודה זרה; כשם שהתורה אוסרת להקים מצבות לאלילים, כך כאן ה' מצווה במפורש להקים אבנים לשם קדושה ולשם התורה [בעל הטורים]. מסופר כי באבנים הללו התרחש נס כפול: בעת נשיאתן על כתפי השבטים הן הקטינו את עצמן כדי להקל על המשא, ולאחר מכן גדלו מחדש כדי שיספיק בהן המקום לכתוב את כל התורה בשבעים לשון [שפתי כהן].
בְּהַר עֵיבָל: בחירת המיקום דווקא בהר עיבל, המזוהה עם הקללות, מעוררת תמיהה והפרשנים מציעים לה כמה רבדים של משמעות. ברובד הראשון, מדובר באזהרה ישירה: התורה נכתבת ומונחת מול עיניהם של מקבלי הקללה, כדי להמחיש להם את ההשלכות של הפרת הברית [בכור שור, רלב"ג]. ברובד ההיסטורי, כתיבת התורה בשבעים לשון על הר הקללה רומזת לעתיד שבו ישראל יגלו ויתפזרו בין אומות העולם בעקבות החטאים [העמק דבר]. עם זאת, יש כאן גם מסר עמוק של נחמה. הקמת האבנים, בניית המזבח והקרבת הקורבנות דווקא בהר עיבל, נועדו לפייס את דעתם של השבטים שעמדו על הר הקללה, ולהוכיח להם שגם במקום של דין ואזהרה, השכינה והתורה שרויות ביניהם [חזקוני, בכור שור].
וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד: משמעות המילה היא מריחת האבנים בחומר הלבן והאטום הנקרא סיד. פעולה זו נושאת משמעויות מעשיות וסמליות כאחד. מבחינה מעשית, יש הסבורים שהסיד נועד להחליק את פני האבן כדי לאפשר את כתיבת התורה עליו [שד"ל], או לחלופין, שהסיד נמרח על גבי הכתב כדי לשמר אותו ולהגן עליו [מלבי"ם]. התורה נכתבה בשבעים לשון כדי שכל אומות העולם יוכלו לקרוא בה, ובכך לא יוכלו לטעון בעתיד שנעשה להם עוול כשנענשו, שכן התורה והצדק שבה הוצגו בפניהם בגלוי [שפתי כהן].
מבחינה סמלית, מריחת הסיד נועדה להעביר מסר חינוכי לאדם הלומד תורה – עליו להיות כ"בור סיד שאינו מאבד טיפה", ולשמור היטב על תלמודו [חתם סופר, שפתי כהן]. בנוסף, אם הסיד אכן כיסה את הכתב, הדבר רומז לכך ששכרה האמיתי של התורה אינו גלוי לעין בעולם הזה, אלא הוא צפון וגנוז לעתיד לבוא [שפתי כהן]. כמו כן, מריחת הסיד שימשה גם לצורך בניית המזבח עצמו, כפי שהיה נהוג לעשות במזבח שבבית המקדש [העמק דבר].