הציווי להקים אבנים ולכתוב עליהן את התורה מהווה פעולה יסודית של חיבור בין העם, התורה והארץ המובטחת. מעמד זה נועד להטביע את חותם הברית מיד עם תחילת הכניסה לארץ ישראל.
בשאלה מה בדיוק נכתב על האבנים כאשר נאמר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת, עולות מהמקורות מספר גישות מרכזיות. הגישה המרחיבה גורסת כי כל התורה כולה, מספר בראשית ועד סופה, נכתבה על האבנים בשבעים לשון, כשהיא מעוטרת בתגים ובזיונים שעל האותיות [רמב"ן, הטור הארוך, רבנו בחיי]. ביצוע משימה כזו דרש אבנים עצומות במיוחד או התרחשות של נס. מנגד, גישה מצמצמת מפרשת שהכוונה היא לתמצית התורה, דהיינו רישום של תרי"ג המצוות והאזהרות בלבד, בדומה לספרי הלכות מקוצרים [רב סעדיה גאון, אבן עזרא, ביאור יש"ר]. מטרת הקיצור הייתה להנגיש את יסודות התורה לכלל העם, כך שאפילו אנשים פשוטים יוכלו לקרוא ולדעת את המצוות [העמק דבר]. דעה נוספת ממקדת את הכתוב בפרשת הברכות והקללות בלבד [שד"ל]. פרשנות ייחודית מציעה כי הציווי רומז דווקא לכתיבת התורה שבעל פה. אף על פי שקיים איסור לכתוב את התורה שבעל פה, הדבר הותר כהוראת שעה כדי למנוע את שכחת ההלכות הרבות עם פטירתו של משה רבנו [קונטרס חיבה יתירה]. מכל מקום, מטרת הכתיבה הייתה לחקוק את הדברים באבן כדי שיישארו כזיכרון קבוע לדורות [בכור שור].
המילה בְּעָבְרֶךָ מתייחסת לזמן חציית נהר הירדן [ביאור שטיינזלץ]. יש המדגישים כי הציווי היה לכתוב את התורה ממש באותו רגע פלאי שבו עמדו בתוך הירדן והמים ניצבו להם כחומה, עוד בטרם הגיעו פנימה אל תוך הארץ [מלבי"ם, העמק דבר]. בהקשר לפירוש העוסק בכתיבת התורה שבעל פה, המילה נדרשת גם מלשון "עבירה", המרמזת על היתר חריג לעבור על האיסור לכתוב את התורה שבעל פה לשם שמיים [קונטרס חיבה יתירה].
הכתוב קושר בין כתיבת התורה לבין הכניסה לארץ במילים לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ. רוב הפרשנים מסכימים כי כתיבת התורה וקבלת עולה היא התנאי שבזכותו יוכלו ישראל להיכנס לארץ, להכרית את האויבים ולרשת אותה [אבן עזרא, רבנו בחיי, מלבי"ם, צאינה וראינה]. במובן זה, המילה "למען" משמעותה "בגלל", כלומר עליהם לזכור כי רק בעבור התורה הם זוכים לבוא אל הארץ, והצלחתם תלויה בשמירת מצוותיה [רמב"ן, הטור הארוך]. בנוסף לכך, בעוד שמשה אמר לישראל קודם לכן שהם נכנסים לארץ בגלל רשעת הגויים ולא בזכות צדקתם, קיום המצווה הראשונה הזו של כתיבת התורה מעניק להם זכות עצמאית. כך הם זוכים להיכנס לארץ בזכות מעשיהם שלהם, ואינם נזקקים להישען רק על זכות ברית האבות [אור החיים].