עבירות חמורות המתרחשות בתוך התא המשפחתי נושאות אופי ייחודי, שכן הן מתבצעות במרחב הפרטי והמוגן ביותר של האדם. קללה זו מופנית כלפי אדם הפוגע בקדושת הנישואין של אביו, מעשה המשלב פגיעה מוסרית קשה עם ביזוי עמוק של כבוד המשפחה.
הפרשנים מסכימים כי הסיבה המרכזית לכך שחטא זה נכלל ברשימת הקללות שנישאו בהר עיבל היא אופיו הנסתר. אדם גדל באותו בית יחד עם בני משפחתו ורגיל להתייחד עמם מבלי לעורר כל חשד, ולכן חטאים עם קרובות משפחה יכולים להיעשות בסתר ובאין רואה [רשב"ם, הטור הארוך, בכור שור]. לעיתים האב עצמו יעדיף להסתיר את החרפה, או שהמעשה מתרחש לאחר מות האב, כאשר האלמנה נותרת חיה בבית, תלויה בבן הגדול למחייתה ואין ביכולתה למחות [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מכיוון שבית דין אינו יכול להעניש על עבירות שנעשות במחשכים וללא עדים, התורה משביעה את העם ומטילה על החוטא קללה ישירה [בכור שור].
הביטוי אֵשֶׁת אָבִיו מתייחס לאישה שאביו נשא, גם אם האב כבר הלך לעולמו [ביאור שטיינזלץ]. במקביל, הקללה מקיפה גם נשים נוספות הקשורות לאב, כגון שומרת יבם או אנוסת האב, אף שהעונש על פגיעה באשת האב הממשית חמור יותר [העמק דבר].
התורה בוחרת להשתמש בביטוי כְּנַף אָבִיו במקום להזכיר את המילה "ערווה", כפי שנהוג בדרך כלל באזהרות על גילוי עריות שעונשן מוות או כרת. בחירה זו נועדה לשמור על כבוד האב. ה"כנף" מסמלת את החופה והחסות שהאב פרש על האישה בנישואין. עצם הזלזול והקלת הראש בכבודו של האב מצדיקים את הקללה, גם ללא אזכור מפורש של מעשה הערווה [רמב"ן, הטור הארוך].
מבחינת מיקומה של הקללה, היא מופיעה מיד לאחר הקללה על עבודה זרה ולפני עבירות של שפיכות דמים. סמיכות זו נובעת מכך שרבים מפולחני העבודה הזרה, כדוגמת עבודת בעל פעור, היו כרוכים בפריצות מינית שעוררה את יצרי האדם. בנוסף, חטא של גילוי עריות מוביל לא פעם לשפיכות דמים מתוך קנאת הבעל או הקרובים. חטא זה מוזכר ראשון מבין עבירות העריות בשל העזות והזרות הקיצונית שיש בפגיעה ביצועי האב [רלב"ג].
תופעה ייחודית בפסוק זה נוגעת למבנה כתיבתו בספר התורה. בניגוד לשאר הקללות המופרדות זו מזו ב"פרשה סתומה" (רווח טקסטואלי של מספר אותיות), מסורות כתיבה מדויקות וקדומות מעידות כי אין כל הפסק בין הקללה הקודמת, העוסקת בהטיית משפט של גר יתום ואלמנה, לבין קללה זו [מנחת שי].
לחיבור הרציף והיוצא דופן הזה ניתנו שני הסברים רעיוניים:
ההסבר הראשון קושר את הקללות לשנים עשר השבטים. הקללה השישית מכוונת כנגד ראובן, שעליו נאמר בספר בראשית כי שכב עם בלהה פילגש אביו. מאחר שחכמים מסבירים שראובן לא חטא בשכיבה ממש אלא רק בלבל את מיטת אביו, מעשהו היה למעשה פגיעה והטיית משפט כלפי בלהה השפחה, שהייתה אישה קשת רוח. לכן הפסוק מחובר לקללת "מטה משפט", לרמז שמעשהו של ראובן היה במהותו הונאה והגדלת צערה של אישה חלשה [הכתב והקבלה, ברכת אשר על התורה].
ההסבר השני נושא מסר מוסרי רחב: החיבור הרציף בין עבירות חברתיות (הטיית משפט) לעבירות מיניות בא לעקור מן השורש את התפיסה השגויה, הנפוצה גם כיום, לפיה אדם יכול להקל ראש בענייני עריות בטענה שזהו עניינו הפרטי ואינו פוגע באיש. התורה מדגישה שכל המעשים הללו – בין אם הם פוגעים בזולת ובין אם הם פוגעים באדם עצמו או בקרוביו – משחיתים באותה מידה, ומקורם באותו ציווי אלוהי שנועד לטובת האדם [ברכת אשר על התורה].