לקראת הכניסה לארץ, משה מכין את העם לטקס הברכות והקללות שייערך על הר גריזים והר עיבל. לאחר שמינה את הזקנים והכוהנים לשומרי התורה, משה דורש כעת מהעם כולו לקחת חלק פעיל במעמד. המטרה היא שהעם עצמו יבטא את הברכות והקללות, ובכך יכריז באופן פומבי שהתורה היא התנאי ההכרחי לקיומו הלאומי ולשלומו [רש"ר הירש]. בנוסף, הציווי נועד להחדיר בעם את ההכרה בהשגחת ה' בכל מקום; לפני שהם מתפזרים לנחלותיהם הפרטיות, עליהם להפנים שההשגחה האלוהית חלה גם על מעשים נסתרים מעין אדם, שבהם מערכת המשפט האנושית אינה יכולה להתערב [רש"ר הירש].
הכתוב מדגיש כי הציווי ניתן ביום ההוא, צירוף המעורר את השאלה מהו אותו יום מיוחד ולמה נועדה הדגשה זו. מבחינה כרונולוגית, מדובר ביום שבו הושלמה חזרתו של משה על משנה התורה, אותו יום שעליו נאמר קודם לכן "היום הזה נהיית לעם" [ברכת אשר על התורה].
לצד המשמעות ההיסטורית, ישנה גם סיבה מעשית ופסיכולוגית להדגשת התזמון המדויק. משה נזקק לצוות אותם דווקא באותו הזמן כדי למנוע מראש תרעומת או סירוב מצד השבטים לגבי חלוקתם העתידית בהרים – מי מהם יעמוד על הר הברכה ומי יישלח לעמוד על הר הקללה. מכיוון שבאותו יום ממש הם קיבלו על עצמם בשבועה את הברית ואת העונשים החמורים הנלווים לה, איש מהם כבר לא יכול היה להתלונן על מיקומו בטקס, שכן ההסכמה העקרונית לכלל המהלך כבר ניתנה [שפתי כהן].