במעמד הברית המכונן בין הר גריזים להר עיבל, ניצבת ההנהגה הרוחנית מול האומה כולה ומכריזה על גבולות המוסר והאמונה של עם ישראל.
הפסוק פותח בציון הלוים כמי שמובילים את ההכרזה. מאחר ששבט לוי נמנה במפורש עם השבטים העומדים על הר גריזים, מבהירים רוב הפרשנים כי המכריזים שניצבו בעמק היו זקני השבט, תלמידי החכמים והכוהנים הראויים לעבודת המקדש שסבבו את ארון הברית, בעוד המון שבט לוי עמד על ההר [העמק דבר, רש"ר הירש, שפתי כהן]. דעה נוספת גורסת כי גם המכריזים עצמם עמדו על ההרים יחד עם עמם [ביאור שטיינזלץ]. הבחירה דווקא בלוויים להשמיע את הדברים נובעת מכך שההכרזה פותחת באיסור עבודה זרה, חטא ששבט לוי מעולם לא נכשל בו, ולכן ראוי שדווקא הם יעמדו ויוכיחו את העם [שפתי כהן].
אשר למילה וענו, הפרשנים מציעים מספר כיווני חשיבה. גישה אחת מסבירה שהכוונה היא להתחלת הדיבור והכרזה פומבית, שבעקבותיה יענה העם "אמן" [אור החיים]. גישה שניה מפרשת את המושג מלשון תשובה ומענה לקול אחר. לפי תפיסה זו, הלוויים ענו "אמן" אחר העם שהקדים ובירך, או לחלופין, חזרו וענו אחר קולו של ה' שדיבר עמהם [העמק דבר]. גישה שלישית, מעמיקה יותר, קושרת את המילה לשורש ע.י.נ (עיון) או חשיפה וגילוי, ומסבירה כי אין מדובר רק בהשמעת קול, אלא בדיבור עמוק החושף תובנות שכליות והשגות רוחניות נשגבות [הכתב והקבלה].
כאשר הלוויים הכריזו את הדברים ואמרו אל כל איש ישראל, הם הפנו את פניהם לכיוון הר גריזים בעת אמירת הברכות, ולכיוון הר עיבל בעת אמירת הקללות [רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ]. אף שהכתוב מפרט בהמשך רק את רשימת הארורים, הפרשנים מסכימים כי לכל קללה קדמה ברכה מקבילה בסגנון חיובי. הברכות לא נכתבו במפורש משום ששכרן של מצוות הוא אינסופי ואינו ניתן לתיאור או להגבלה במילים, אך מתוך הקללות ניתן ללמוד על הברכות [שפתי כהן]. ברשימת הקללות נבחרו בקפידה חטאים המבוצעים לרוב בסתר, הרחק מעיני החוק והחברה, ולכן נדרשת עליהם אזהרה אלוהית פומבית. חטאים אלו, הכוללים עבודה זרה, פגיעה בהורים, עיוות דין, גילוי עריות ושפיכות דמים, מייצגים את שורשי הרע שהובילו לאסונות הלאומיים לאורך ההיסטוריה של עם ישראל, והם מוקבלים באופיים לפגמים העתידיים של שנים עשר השבטים שנכחו במעמד [אברבנאל]. מנגד, יש הסבורים כי הברכה והקללה כאן מתייחסות באופן פשוט לברכות ולקללות הכלליות המופיעות בהמשך הספר [אבן עזרא].
סיום הפסוק מתאר כי הדברים נאמרו בקול רם. הפירוש הפשוט הוא שהקול נועד להישמע ולהיות מובן בבירור לכל ההמון העצום [בכור שור], ולשם כך הקול התרומם באורח פלא והגיע לכל אוזן [שפתי כהן]. אולם, פרשנים רבים מדייקים שהתורה בחרה במילה "רם" ולא "גדול" או "חזק". מכאן הם לומדים שלא מדובר בצעקה עוצמתית, אלא דווקא בקול בינוני וטבעי, כפי שאדם משוחח עם חברו, שכן זהו הקול המעולה והאיכותי ביותר. כדי שקול כזה יישמע למרחוק, צירף ה' את קולו לקולות הלוויים, ובכך נתן את הסכמתו לדבריהם [העמק דבר, תורה תמימה]. גישה אחרת מסבירה שהמושג אינו מתייחס לעוצמת הצליל אלא לרוממותו ואיכותו של הדיבור. "קול רם" הוא דיבור נשגב ונעלה, המלמד שהמעמד כולו התנהל אך ורק בלשון הקודש, שפה בעלת סגולה ייחודית המכילה בתוכה את סודות החכמה והנפש [הכתב והקבלה, תורה תמימה].