חידוש הברית בין ה' לעם ישראל רגע לפני הכניסה לארץ מתבצע באמצעות מעמד ציבורי, שבו השבטים נחלקים לשתי קבוצות על שני הרים כדי לקבל עליהם את הברכות ואת הקללות [שד"ל].
בלשון הכתוב ישנה הבחנה דקה: בעוד שבהר גריזים נאמר שהשבטים יעמדו "לְבָרֵךְ אֶת הָעָם", כאן נאמר עַל הַקְּלָלָה ולא "לקלל את העם". הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהתורה בחרה להשתמש בלשון נקייה כדי שלא להוציא דבר מגונה מהפה, וכדי להימנע מהטלת קללה ישירה על עם ישראל שהוא עם מבורך. המילה עַל מתפרשת בהקשר זה כעמידה "בעניין" או "בשביל" הקללה [ביאור שטיינזלץ], ויש הסבורים כי משמעותה היא שהשבטים שולטים על הקללה [נחל קדומים].
אופן ביצוע המעמד לא היה ברצף של כל הברכות ולאחריהן כל הקללות. מהשימוש בלשון יחיד, "הברכה והקללה", לומדים כי המעמד התנהל לסירוגין: הוקראה ברכה אחת, ומיד אחריה הקללה המקבילה לה [תורה תמימה]. הקללות עצמן שהוקראו במעמד זה כוונו במכוון כלפי עבירות שנעשות בסתר, שכן עבירות שנעשות בגלוי נידונות ונענשות על ידי בית הדין. מסיבה זו, למשל, לא מופיעה קללה על שכיבה עם אשת איש, שכן עבירה זו סופה להתגלות [ריב"א].
הרכב השבטים העומדים בהר עיבל מעורר עניין. בעוד שעל הר הברכה עמדו בני הגבירות (לאה ורחל), רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי שעמדו על הר הקללה הם ארבעת בני השפחות, אליהם צורפו שניים מבני לאה: זבולון, שהיה הצעיר בבניה, וראובן [ריב"א]. שיבוצו של ראובן בהר הקללה נושא משמעות עמוקה של כפרה; מכיוון שחטא בבלבול יצועי אביו, הוא הוצב שם במיוחד כדי שיענה "אמן" על הקללה "ארור שוכב עם אשת אביו", ובכך יקבל על עצמו את הדין [ריב"א, נחל קדומים]. גם על שבט אשר נאמר שעמד שם כדי לרמז על חשיבותן של בנותיו, שזכו להינשא לכהנים גדולים ולמלכים [נחל קדומים].
מבחינה היסטורית, ישנה הקבלה טראגית בין מעמד זה לעתיד האומה, שכן כל השבטים שעמדו על הר עיבל להקראת הקללות, גלו בסופו של דבר בגלות עשרת השבטים [קונטרס חיבה יתירה].