עם הכניסה לארץ ישראל, התורה עוברת ממצב של טקסט הכתוב על לוחות הברית או בספר סגור, אל עבר מרחב ציבורי וגלוי לכול [ביאור שטיינזלץ]. הציווי וְכָתַבְתָּ עַל־הָאֲבָנִים נועד להבטיח שבעת כריתת הברית והשבועה בהר גריזים ובהר עיבל, התורה תהיה נוכחת פיזית מול העם, כדי שישבעו על קיומה מתוך ראייתה [רשב"ם].
הפרשנים נחלקו בשאלה מה בדיוק נכתב על האבנים וכיצד הקיפו אותן אבנים אֶת־כׇּל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. גישה אחת גורסת כי התורה כולה, מבראשית ועד סופה, נכתבה עליהן בדרך נס [הכתב והקבלה בשם הרמב"ן]. לעומת זאת, פרשנים אחרים מציעים כי נכתב רק תקציר הכולל את מניין המצוות והאזהרות [הכתב והקבלה בשם ראב"ע, ברכת אשר בשם רס"ג], או לחלופין רק מצוות כלליות ויסודיות כמו עשרת הדיברות ופרשת קריאת שמע [הכתב והקבלה, תורה תמימה]. באשר לאופן הכתיבה עצמו, יש הסבורים שהכתיבה נעשתה ישירות על גבי האבנים שסוידו בסיד [מלבי"ם, העמק דבר], בעוד דעה אחרת מציעה שהתורה נכתבה על קלף שנקבע על האבנים, בדומה לאופן שבו קובעים מזוזה [הכתב והקבלה].
הדגש המרכזי בפסוק מונח במילים בַּאֵר הֵיטֵב. ברמה הפשוטה, הכוונה היא לכתיבה מבוארת, מפורשת, יפה וקריאה, שנעשתה על ידי אומן, כך שכל אדם יוכל לראות ולקרוא בה בקלות ובמהירות [אבן עזרא, מלבי"ם, ביאור יש"ר, בכור שור].
אולם, מסורת מרכזית בקרב הפרשנים מרחיבה את משמעות הביטוי וקובעת שהתורה נכתבה בשבעים לשון [רש"י]. מטרת התרגום לשפות השונות הייתה לאפשר לכל אומות העולם לגשת, לקרוא, להבין ולהעתיק את התורה [שפתי חכמים, בכור שור]. בכך מתגלה ייעודה הכלל-אנושי של התורה, שאינה מסתגרת בדל"ת אמותיה של האומה הישראלית, אלא מציעה מסר מוסרי ורוחני לאנושות כולה, ואף פותחת פתח לאומות לתקן את דרכיהן ולשוב מחטאיהן [רש"ר הירש, העמק דבר].
מכיוון שקשה לשער מבחינה מציאותית כיצד נכתבה כל התורה בשבעים שפות על גבי מספר מצומצם של אבנים, יש מי שמפרש את המושג "שבעים לשון" באופן רעיוני ולא מילולי. לפי גישה זו, המילה "לשון" משמעותה אופן או דרך, והכוונה היא ל"שבעים פנים לתורה" – כלומר, התורה בוארה והוסברה על האבנים מכל צדדיה, עומקיה ואופניה השונים, ובכך התקיים בה במלואו הציווי לבארה היטב [תורה תמימה, ברכת אשר].