מעמד הברכות והקללות בהר עיבל מציג מנגנון ייחודי של ערבות הדדית בעם ישראל. התורה מפרטת שורת מעשים חמורים, אשר המכנה המשותף לכולם הוא היותם חטאים שבאופן טבעי נעשים בהיחבא, הרחק מעיני החברה וממערכת המשפט [רשב"ם, אבן עזרא, שד"ל, רש"ר הירש, ביאור יש"ר, חזקוני, בכור שור]. על עבירות גלויות, כגון עבודה זרה הנעשית בפרהסיה, בית הדין הוא שמעניש את החוטא, אך על עבירות סתר מקבלים על עצמם בני ישראל את קללת ה' [רשב"ם, ביאור שטיינזלץ, בעלי ברית אברם]. מטרת הקללות הפומביות הללו היא להבהיר כי החוטא בסתר יישא בעוונו לבדו, ובכך הציבור כולו ניצל מעונש קולקטיבי ואינו נושא באחריות על מעשים שלא יכול היה לדעת עליהם ולמנוע אותם [ספורנו, שד"ל].
הפרשנים מסכימים כי במעמד זה, בטרם נאמרה כל קללה, הקדימו הלויים ובירכו את מי שיימנע מאותו החטא, כגון "ברוך האיש אשר לא יעשה פסל". אולם, התורה בחרה לכתוב רק את רשימת הקללות כדי להדגיש את חומרת העבירות, ולהרתיע את החוטאים הפוטנציאליים מלחשוב שמעשיהם הנסתרים ייעלמו מעיני ההשגחה [ספורנו, שד"ל, אם למקרא, רש"ר הירש, ברכת אשר על התורה]. רשימה זו מונה אחד עשר ארורים, המכוונים כנגד אחד עשר משבטי ישראל, להוציא את שבט שמעון [רא"ש, דעת זקנים, בכור שור], והיא פותחת בחטא החמור מכולם שהוא השורש ליחסים שבין אדם לבוראו – עבודה זרה, וממשיכה לעבירות שבין אדם להוריו ולזולתו [אבן עזרא, רבנו בחיי]. גישה נוספת מחלקת את סוגי החטאים לשלושה רבדים: חטאי המחשבה, שעליהם נמנית העבודה הזרה, חטאי הדיבור וחטאי המעשה [צרור המור].
ההכרזה אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה חלה על האדם משעת עשיית הפסל [רבנו בחיי]. המילה פֶסֶל מבטאת ייצוג של מהות האלוהות, ובכך כופרת באחדות ה', בעוד המילה מַסֵּכָה מבטאת ייצוג של כוח מגן, ובכך כופרת בהיותו של ה' הכוח היחיד המספיק להגנת האדם [רש"ר הירש]. חז"ל העלו תמיהה לגבי פסוק זה: וכי אדם שכופר בעיקר ועובד עבודה זרה נענש בקללה בלבד? מכאן דרשו שהפסוק אינו מדבר בעובד העבודה הזרה עצמו, אלא רומז לטרגדיה חברתית: אדם שנולד מגילוי עריות, ומחמת בושתו ופסולו מלבוא בקהל ישראל, הלך לחיות בין הגויים ונדחף לעבוד עבודה זרה. הקללה כאן מכוונת למעשה כלפי הוריו של אותו אדם, שבחטאם בסתר גרמו לו להידרדר למצב זה [תורה תמימה, רא"ש, דעת זקנים].
הגדרת הפסל כמַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ נועדה ללמד שגם אומן ישראלי המייצר עבודה זרה עבור גוי עובר על איסור זה וחל עליו הארור [העמק דבר]. עם זאת, יש המפרשים מילים אלו באופן מטאפורי. לפי גישה אחת, ה"חרש" אינו אומן פיזי אלא אדם המייצר אלילות במחשבתו וברעיונו, בכך שהוא מייחס ציורים גשמיים ותמונות חומריות לאל העליון הנעלם מכל דמיון [הכתב והקבלה]. גישה אחרת רואה בכך רמז לאדם בעל גאווה, שעושה את עצמו לפסל ומסכה, ומאמן את דרכיו רק כדי לשאת חן בעיני הבריות, תוך שהוא מסתיר את גאוותו תחת מסווה של ענווה [מלבי"ם].
המילים וְשָׂם בַּסָּתֶר טומנות בחובן משמעות הלכתית חשובה. נלמד מכאן שעבודה זרה שנוצרה על ידי יהודי אינה נאסרת עד שיעבדו אותה בפועל בסתר, בניגוד לעבודה זרה של גוי שנאסרת מיד עם עשייתה [העמק דבר, רבנו בחיי, תורה תמימה]. טעם נוסף לאיסור עשיית הפסל והנחתו בסתר, גם ללא עבודה בפועל, הוא החשש שמא הפסל יאבד, ואדם אחר ימצא אותו וייכשל בעבודה זרה בגללו [ביאור יש"ר]. פרשנות שונה מציעה כי המילה וְשָׂם אינה מלשון הנחה, אלא מלשון "שם" או אות וסימן, המצביעה על כך שהחוטא מציב במחשבתו גבול וסימן גשמי לאלוקות [הכתב והקבלה].
הפסוק נחתם בתגובת הציבור: וְעָנוּ כׇל־הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן. הציווי כאן אינו מופנה רק ללויים שיורו לעם לענות, אלא זהו ציווי ישיר מאת ה' לכל העם לענות אמן, ובכך להישבע ולהתחייב על הדברים, הן על הברכה והן על הקללה [אור החיים, ביאור שטיינזלץ, תורה תמימה]. בניגוד לשאר הקללות בפרשה שבהן נאמר "ואמר כל העם", כאן מופיעה המילה וְעָנוּ. שינוי זה נובע מכך שאת איסור עבודה זרה שמעו ישראל ישירות מפי הגבורה במעמד הר סיני, ולכן תגובתם כאן היא בבחינת מענה ישיר לאזהרת ה' [רבנו בחיי], ומבטאת את הניתוק וההפרדה שיוצרת העבודה הזרה מכלל האומה [צפנת פענח].