מערכת היחסים שבין הורים לילדיהם היא מהיסודות העמוקים ביותר של הקיום האנושי. פגיעה ביסוד זה נחשבת לכשל מוסרי חמור, הגורר עמו קללה פומבית המהדהדת בקרב העם כולו.
המילה מַקְלֶה מתבארת על ידי הפרשנים כלשון של זלזול, ביזיון וקלון [רש"י, אבן עזרא, ביאור יש"ר].
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שרשימת הארורים מתמקדת בעבירות הנעשות בסתר. זלזול בהורים מתרחש לרוב בתוך הבית ובמקום הגידול, היכן שאין עדים, והוא נעשה באופן שבית דין של מטה אינו יכול לתפוס ולהעניש עליו [אור החיים, רשב"ם]. מעבר לכך, ההורים עצמם לרוב יסתירו את הדבר ולא יפרסמו את קלון ילדם, בין אם מתוך בושה ובין אם מתוך תלות בו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. הפגיעה בסתר כוללת גם התחמקות של הבן מכיבוד הוריו באמצעות תירוצי שווא ומרמה, או זלזול שבא לידי ביטוי אפילו בדיבור קל וברמיזה [ביאור שטיינזלץ, ברכת אשר על התורה].
חלק מהמקורות מצביעים על סמיכותו של איסור זה לפסוק הקודם, העוסק בעבודה זרה. סמיכות זו באה ללמד על כך שישנם שלושה שותפים ביצירת האדם: ה׳, האב והאם. לפיכך, המורד ומזלזל בהוריו נחשב כמי שמורד בבורא שילד, יצר וגידל אותו [קיצור בעל הטורים, רלב"ג]. מתוך כך נלמד קל וחומר: אם המזלזל בכבוד הוריו בשר ודם הוא ארור, על אחת כמה וכמה מי שמכעיס ומזלזל באביו שבשמים [שפתי כהן].
רובד נוסף של פירוש מרחיב את המושג אב ואם מעבר למשמעות הביולוגית הפיזית. לפי גישה זו, כל העושה מעשה מגונה פוגע בכבודם של אבות ואמהות האומה – אברהם, יצחק, יעקב, שרה, רבקה, רחל ולאה. בראייה אלגורית רחבה יותר, האב מסמל את ה׳ והאם מסמלת את כנסת ישראל, כך שכל התנהגות בזויה בסתר מהווה למעשה חילול שם שמים ופגיעה בשמו של עם ישראל [מלבי"ם].