רגע לפני הכניסה לארץ ישראל, כשהעם עומד בערבות מואב ומתכונן למעמד הברכות והקללות, משה רבנו מבקש להכין אותם נפשית. כדי להפיג את החשש מהקללות וללכד את העם, הוא פותח בדברי ריצוי ואהבה, ומדגיש את הקשר המיוחד והנצחי שבינם לבין ה'.
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. משה בוחר לשתף עמו בפנייה זו את הכהנים משבט לוי, שנקראו כך על שום היותם נלווים ודבוקים בעבודת ה' [הכתב והקבלה]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא ששיתוף הכהנים נועד להדגיש את תפקידם כמורי הדרך וגדולי התורה של האומה [ספורנו, העמק דבר]. מעבר לכך, מכיוון שהכהנים עתידים לנהל את מעמד הברכות והקללות בהר גריזים ובהר עיבל, משה מצרף אותם אליו כבר עתה כדי למנוע תחושת ניתוק או קנאה מצד העם. כך הוא מבהיר שהתורה אינה נחלתם הבלעדית של הכהנים, אלא שייכת לכלל ישראל כאומה אחת מאוחדת [צרור המור, שפתי כהן, בעלי ברית אברם, אלשיך].
הַסְכֵּת וּשְׁמַע. המילה הַסְכֵּת היא מילה יחידאית ונדירה במקרא, והפרשנים מסכימים כי משמעותה הפשוטה היא הקשבה, האזנה ותשומת לב עמוקה [רש"י, אבן עזרא, ביאור יש"ר]. יש המפרשים אותה כהתבוננות פנימית וריכוז מוחלט ללא הסחות דעת [ספורנו, רש"ר הירש, הכתב והקבלה], ויש הקושרים אותה לשורש המבטא שתיקה והקשבה [אם למקרא]. בשל נדירותה של המילה, חז"ל דרשו אותה כנוטריקון המורכב משתי מילים המדריכות את האדם כיצד ללמוד תורה: "הס" ו"כתת" – קודם כל יש ללמוד בשקט ובמתינות, ולאחר מכן לנתח ולעיין לעומק. פירוש נוסף קורא לעשות "כתות", כלומר להתאגד וללמוד תורה בחבורה, או לכתת ולמסור את הנפש על לימוד התורה [תורה תמימה, הכתב והקבלה, רא"ש].
הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם. לכאורה, בני ישראל כבר הפכו לעם ביציאת מצרים ובמעמד הר סיני. אולם, הפרשנים מסבירים כי דווקא עתה, לאחר שמשה סיים לבאר את כל מצוות התורה, הושלמה כריתת הברית [ביאור יש"ר]. בניגוד לברית בהר סיני שהתאפיינה ביראה, הברית בערבות מואב מתאפיינת בקבלה מתוך אהבה וחשק פנימי [מלבי"ם]. פסוק זה מדגיש כי מה שהופך את ישראל לעם אינו רק הכניסה העתידית לארץ, אלא המחויבות המשותפת לתורה [רש"ר הירש]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפסוק זה נושא מסר פסיכולוגי ורוחני לדורות: על האדם לחוש בכל יום ויום כאילו ממש היום הוא נכנס בברית עם ה', והתורה צריכה להיות חביבה ורעננה עליו כאילו ניתנה לו היום מחדש [רש"י, תורה תמימה, חומש קה"ת, דברי דוד, בכור שור].