דברים, פרק כ״ז, פסוק ט׳

לקראת הכניסה לארץ, משה מבקש ללכד את העם בדברי אהבה, ולכן וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל יחד, כדי להבהיר שהתורה אינה נחלתם הבלעדית של מורי הדרך אלא שייכת לאומה כולה. הוא קורא להם הַסְכֵּת וּשְׁמַע, דרישה להאזנה בשתיקה ובהתבוננות פנימית נטולת הסחות דעת, לצד הדרכה ללמוד תורה במתינות, בעיון מעמיק ובחבורה. משה מכריז כי דווקא הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם, משום שעם סיום ביאור המצוות הושלמה כריתת הברית עם ה', המבוססת כעת על אהבה ומחויבות משותפת לתורה. מכאן נלמד מסר לדורות, לפיו על האדם לחוש בכל יום כאילו ממש עתה נכנס לברית, והתורה צריכה להיות רעננה עליו כאילו ניתנה לו היום מחדש.