דברים, פרק כ״ז, פסוק ט״ו

קללה זו פותחת את מעמד הברכות והקללות ומופנית כלפי הָאִשׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה, בין אם הוא עובד אותם בפועל ובין אם הוא אומן המייצר אותם עבור אחרים, שכן הם מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ. התורה מייחדת את הקללה למעשים שנעשים בַּסָּתֶר, שכן בניגוד לחטאים גלויים הנידונים בבית הדין, עבירות נסתרות וצביעות מסורות לענישתו של ה'. הכרזה פומבית זו נועדה להסיר מכלל האומה את האחריות לעבירות הנסתרות של היחיד, ולהזהיר את החוטא שלא ישלה את עצמו כי זכויות העם יגנו עליו. בתגובה לכך וְעָנוּ כׇל הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן, מילה המבטאת קבלת שבועה ואישור של אמת. תגובה קולקטיבית וישירה זו נדרשת במיוחד בחטא של עבודה זרה, המנתק את האדם מכלל ישראל ומבטל את הערבות ההדדית.