דברים, פרק כ״ז, פסוק ד׳

הכניסה לארץ ישראל נחתמת בברית המעצבת את הנוף המקומי כעד נצחי למחויבות העם לתורה. וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן, בין אם במסע ניסי אל ההר המקורי באותו היום ובין אם בהקמת אתר סמלי סמוך לנהר, ה' מצווה כי תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לשם קדושה. מיקומן נקבע דווקא בְּהַר עֵיבָל, הר הקללה, כדי להזהיר את העם מפני הפרת הברית, אך בה בעת גם כדי לנחם את השבטים העומדים שם ולהוכיח שהשכינה שרויה עמהם. לבסוף נאמר וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד, כלומר מריחת האבנים בחומר לבן ואטום כדי להחליקן לכתיבת התורה בשבעים לשון או כדי להגן על הכתב, פעולה המזכירה לאדם לשמור היטב על תלמודו ומסמלת ששכר התורה צפון לעתיד.