דברים, פרק כ״ז, פסוק י׳

עם כניסתם לארץ מתגבשים ישראל סופית לאומה שייעודה הוא קיום התורה, ולכן נדרש מהם תחילה וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ, שמיעה עכשווית הנובעת מהבנה של הקשר עם ה' ומהווה הכנה פנימית ואוהבת לקיום רצונו. מתוך כך מגיע שלב המעשה העתידי, וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְוֹתָו המייצגות את הקיום המעשי, וְאֶת חֻקָּיו המכוונים ללימוד התורה ולציות נלהב גם לציוויים שאינם מובנים בשכל האנושי. הפסוק מתמקד דווקא בחוקים ובמצוות, הכתובות בכתיב חסר כדי להורות על אחדותן וחשיבותן השווה, ומלמד שפגיעה בחוקי התורה שקולה לבגידה במולדת. לבסוף, המילים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם מזהירות כי התורה היא נצחית ושום נביא אינו רשאי לשנותה, ודורשות שהמצוות יהיו תמיד רעננות וחביבות על האדם כאילו ניתנו לו ממש היום.