פסוק זה מתאר את המעמד הלאומי והדרמטי של קבלת התורה והברית עם הכניסה לארץ ישראל. במסגרת טקס זה, נצטוו בני ישראל להתחלק לשתי קבוצות: ששה שבטים יעמדו על הר גריזים וששה על הר עיבל, כאשר הכהנים, הלוויים וארון הברית ניצבים בעמק שבאמצע. הלוויים הפכו את פניהם כלפי הר גריזים והכריזו את הברכה, כגון "ברוך האיש אשר לא יעשה פסל", וכל העם ענה "אמן". לאחר מכן הפכו את פניהם להר עיבל והכריזו את הקללה המקבילה, והעם שב וענה "אמן" [רש"י, רשב"ם].
הפסוק מעורר שאלה גיאוגרפית ומעשית: כיצד נאמר ששבט לוי עמד עַל הַר גְּרִזִים, בשעה שהלוויים עמדו למטה בעמק כדי לברך? הפרשנים מסבירים כי הייתה חלוקה בתוך השבט עצמו. זקני הלוויים ואלו הראויים לעבודת הקודש (מגיל שלושים עד חמישים) עמדו למטה סביב הארון, ואילו שאר בני השבט – הצעירים, הזקנים והנשים – עמדו על ההר יחד עם שאר השבטים [מזרחי, חזקוני, בכור שור].
בנוגע למשמעות המילה לְבָרֵךְ, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהשבטים שעל ההר לא ברכו בעצמם. המשמעות של לְבָרֵךְ אֶת הָעָם היא שהם עמדו שם בעת שהלוויים ברכו אותם. עם זאת, יש המפרשים שעניית ה"אמן" של העם נחשבת מבחינה הלכתית כאילו הם עצמם הוציאו את הברכה מפיהם [הכתב והקבלה, רשב"ם]. הלוויים שעמדו באמצע שימשו כנציגי האומה כולה, כך שלמעשה העם ברך וקילל את עצמו, מתוך קבלת אחריות וערבות הדדית [רש"ר הירש].
בחירת השבטים שיועדו לעמוד על הר גריזים – שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן – אינה מקרית. כולם בנים של האמהות המרכזיות, רחל ולאה [רבנו בחיי, רלב"ג]. מכיוון שהיו שמונה שבטים כאלו, היה צורך להעביר שניים מהם להר עיבל כדי לאזן את המספר לשישה מול שישה. השניים שנבחרו לעבור להר עיבל היו ראובן (הבכור) וזבולון (הצעיר בבני לאה). העברתם נועדה למנוע תחושת עלבון ופחיתות כבוד משבטי בני השפחות שעמדו על הר עיבל [רש"ר הירש, תולדות יצחק].
למיקומו של ראובן בהר עיבל, לצד הקללות, הייתה מטרה עמוקה נוספת: לטהר את שמו באופן פומבי. כאשר הלוויים הכריזו "ארור שוכב עם אשת אביו" ושבט ראובן ענה "אמן", הבינו כל ישראל שראובן נקי מחטא המעשה בבלהה, שאם לא כן, משה לא היה מעמיד אותו במקום שבו יקולל [רבנו בחיי, צרור המור]. הצבתו של זבולון בהר עיבל נועדה להגן על השבטים ששם; מכיוון שזבולון תמך כלכלית בלימוד התורה של יששכר, זכות התורה שלו נועדה להשפיע חיים וברכה גם על צד הקללה [צרור המור, חזקוני].
החיבור בין השבטים שעל הר גריזים מודגש באמצעות ו' החיבור (וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן), דבר המבטא את האחדות והערבות ההדדית שביניהם, כתיקון היסטורי למכירת יוסף ולשנאת האחים [ברכת אשר]. הצבתו של שִׁמְעוֹן בצד הברכה נועדה למתק את מידת הדין הקשה שאפיינה אותו. מאחר שמשה לא בירך את שמעון במפורש לפני מותו, הוא דאג להעמידו כאן על הר הברכה, ואף קבע בדיוק אחד עשר "ארורים" כדי שלא תהיה קללה מכוונת כנגד שבטו של שמעון [רבנו בחיי, צרור המור].
תופעה בולטת בפרשה היא שהתורה מפרטת אחת לאחת את הקללות (ה"ארורים"), אך משאירה את הברכות מרומזות בלבד. הפרשנים מציעים לכך מספר טעמים: ראשית, הקללות משמשות כאזהרה והרתעה. לו היו נכתבות רק הברכות, אדם היה עלול לקיים מצווה אחת, לחשוב שהוא כבר "ברוך", ולזלזל בשאר התורה. פירוט הקללות מבהיר שהעובר אפילו על איסור אחד נמצא בסכנה [משכיל לדוד, ברכת אשר]. שנית, העבירות המפורטות בקללות (כגון עבודה זרה בסתר, השגת גבול, או הכאה בסתר) הן עבירות הנעשות בהחבא. מכיוון שבית דין בשר ודם אינו יכול להעניש עליהן, התורה מחרימה את העושה אותן בקללה אלוהית פומבית [כלי יקר, תולדות יצחק]. מעבר לכך, הקללות שייכות לעולם הזה ונועדו להרתיע, בעוד שהברכות האמיתיות והשלמות נסתרות ושמורות לעולם הבא [כלי יקר].