רגע לפני הכניסה לארץ ישראל, עומד העם בפני מעמד ברית היסטורי המגדיר מחדש את זהותו. הפסוק מציג את תמצית המחויבות הלאומית והדתית של ישראל, ומבסס את התנאים להצלחתם בארץ. משה רבנו, לאחר שסיים לחזור על מצוות התורה, כורת עמם כעת ברית שאותה עתיד יהושע להשלים עם כניסתם לארץ [שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. עם קבלת דברי הברית הללו, מתגבשים ישראל סופית לאומה, שייעודה הוא שמירה תמידית של התורה [רלב"ג].
הדרישה הראשונה בפסוק היא וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ. השמיעה נדרשת כבר עכשיו, בעוד שהעשייה המעשית מכוונת לעתיד [אבן עזרא]. שמיעה זו אינה רק ציות טכני, אלא תוצאה של הבנה עמוקה של הקשר עם ה'; כאשר האדם מצייר במחשבתו ומבין קשר זה, הוא נשמע לקול ה' ללא ספק [ספורנו]. השמיעה מתפרשת גם כניסיון להבין את רצון ה' הפנימי העומד בבסיס המצוות, כהכנה אקטיבית לקיומן מתוך אהבה, וכן כנכונות לקבל תוכחה ודברים קשים. בנוסף, יש כאן ציווי עתידי לשמוע לקולם של נביאי ה' שיקומו בארץ ישראל [מלבי"ם].
מתוך השמיעה, עובר הפסוק לשלב המעשה: וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְוֹתָו וְאֶת חֻקָּיו. הפרשנים מצביעים על חלוקה בין המושגים: ה"מצוות" מייצגות את הקיום המעשי על פי התורה שבעל פה, בעוד ה"חוקים" מכוונים ללימוד התורה בדרך של עיון ופלפול [העמק דבר]. מעניין לציין כי הפסוק משמיט את ה"משפטים" (הדינים החברתיים) ומתמקד דווקא במצוות ובחוקים, כדי ללמד שבעם ישראל, בגידה בחוקי התורה שקולה לבגידה במולדת [רש"ר הירש]. כאשר האדם מבין את חפץ ה', הוא מזדרז לקיים בהתלהבות גם את החוקים שנראים רחוקים מהשכל האנושי [מלבי"ם].
המילה מִצְוֹתָו נכתבת בתורה בכתיב חסר (ללא האות יו"ד), אף שהיא נקראת בלשון רבים [מנחת שי]. כתיב זה בא ללמד על אחדותן של כל המצוות ועל חשיבותן השווה [רש"ר הירש].
הפסוק נחתם במילים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. הדגשת המילה "היום" באה ללמד על חביבותן של המצוות, שצריכות להיות תמיד טריות ורעננות בעיני האדם כאילו ניתנו לו ממש היום [בכור שור]. כמו כן, מילה זו משמשת אזהרה לדורות: התורה הנתונה מפי משה היא ירושה נצחית, ושום נביא בעתיד אינו רשאי לחדש או לשנות דבר ממה שנצטווה "היום" [מלבי"ם]. מבחינה תחבירית, המילה "היום" מוסבת באופן ספציפי על ה"חוקים" שעליהם הזהיר משה בערבות מואב, ולכן בפסוק זה הוקדמו המצוות לחוקים, בניגוד למקומות אחרים בתורה [העמק דבר].