הכניסה אל הארץ המובטחת מלווה בציווי מיידי על חידוש הברית בין העם לה', פעולה המהווה תנאי רוחני ומעשי לישיבתם בארץ. הקמת האבנים נועדה לשמש עדות פיזית למחויבות האומה לתורה מיד עם צעדיה הראשונים במולדתה החדשה, כדי לקבל את עול המלכות ושלא תקיא אותם הארץ [רקנאטי]. למעשה, ההכנה של אבנים אלו היא שמאפשרת את עצם חציית הנהר, שכן מי הירדן נבקעו מפני התורה וארון הברית, ולא רק מפני העם [רש"ר הירש]. חשיבותו של המעמד כה גדולה, עד שהקמת אבנים אלו שקולה בחשיבותה להקמת המשכן במדבר [קיצור בעל הטורים].
הפרשנים חלוקים בשאלת זיהוי האבנים ומיקומן. גישה מרכזית, הנשענת על דברי התלמוד, מצביעה על מספר מערכות של אבנים שהוקמו בתחנות שונות: אבנים שהקים משה בערבות מואב, אבנים שהציב יהושע בתוך מי הירדן, ואבנים שהוצאו מן הירדן והובאו לגלגל ולהר עיבל [רש"י, מזרחי, גור אריה]. לעומת זאת, יש הסבורים כי על פי פשט הכתוב, הפסוק אינו עוסק כלל באבני הזיכרון שהושארו בירדן, אלא אך ורק באבנים שמהן נבנה המזבח בהר עיבל [שד"ל, הכתב והקבלה]. הכתוב מצווה להקים אבנים גדלות, והסיבה לכך היא הצורך בשטח פנים נרחב שיאפשר לכתוב עליהן את מצוות התורה באותיות ברורות ומאירות עיניים, מבלי שהכתב יהיה זעיר מדי [רלב"ג, חזקוני].
לאחר הצבתן, נצטוו ישראל: וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד. פעולה זו מוסברת בשני אופנים עיקריים המשלימים זה את זה. האופן הראשון נוגע להכשרת האבנים לכתיבה. מטרת הסיד הייתה להחליק את פני האבנים הגסות ולצפותן בחומר לבן שעליו ניתן לכתוב [ביאור שטיינזלץ, ביאור יש"ר]. הכתיבה נעשתה בדיו על גבי הסיד ולא נחקקה באבן עצמה, שכן מדובר היה במיצג זמני שנועד לשעת כריתת הברית [שד"ל]. האופן השני מתייחס ליציבות המבנה. הסיד שימש כחומר מליטה חזק במיוחד שחיבר את שורות האבנים זו לזו [חזקוני]. השימוש בשיד, שהוא חומר עמיד יותר מגיר רגיל, נועד להגן על המבנה מפני פגעי מזג האוויר והגשמים, ולהבטיח שהאבנים יעמדו על תילן ימים רבים עד שהעם יתרגל ללמוד בהן [אבן עזרא, רבנו בחיי, בכור שור, מלבי"ם].
לכתיבת התורה על האבנים היה גם ייעוד אוניברסלי. התורה נכתבה עליהן בשבעים לשון כדי לפרסם את אמיתות האמונה והמצוות גם לאומות העולם. מעשה זה נועד להוות משקל נגד קדוש למנהגם של עמי כנען לחקוק את חוקי האלילות שלהם על גבי עמודים, ובכך להכריז על אמונת האמת של ישראל קבל עם ועדה [העמק דבר, אם למקרא].