פסוק זה חותם את שרשרת הקללות שנאמרו בהר עיבל, ומרחיב את המוקד מאיסורים ספציפיים אל מחויבות כוללת ומוחלטת לברית. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפסוק זה כולל את כל התורה כולה, אותה קיבלו עליהם בני ישראל באלה ובשבועה [רש"י, חזקוני, משכיל לדוד]. קבלה מרצון זו בערבות מואב מהווה נדבך משלים למעמד הר סיני, ומעידה על גילוי של קבלת התורה מאהבה [ברכת אשר על התורה, מלבי"ם].
הפרשנים עומדים על בחירת המילה לֹא־יָקִים (ולא "לא יעשה"), ומציגים מספר רבדים למשמעותה של ה"הקמה". ברובד האמוני והרעיוני, ההקמה מתייחסת לקבלה הפנימית בלב. משמעותה היא שאדם מודה באמיתות המצוות, מאמין בשכר ובעונש, וסבור שראוי לקיים את כולן מתוך שמחה ויראת ה'. לפיכך, אדם שעובר על מצווה מתוך תאווה (כגון אכילת איסור) או מתוך עצלות (כגון אי-ישיבה בסוכה) אינו נכלל בקללה זו. הקללה מכוונת כלפי המורדים והכופרים, אשר מבטלים את תוקפה של המצווה בליבם [רמב"ן, ספורנו, רבנו בחיי, ביאור יש"ר, צאינה וראינה]. בהקשר זה, הפסוק יוצא גם נגד תפיסות פילוסופיות הטוענות כי רק הרעיונות הרוחניים שבתורה הם נצחיים, בעוד המעשים משתנים מזמן לזמן. לכן מודגש לַעֲשׂוֹת אוֹתָם, ללמד שגם המעשה הפיזי של המצוות קיים לעד ואינו משתנה [מלבי"ם].
גישה אחרת רואה במילה לַעֲשׂוֹת סייג ליכולתו של האדם. מכיוון שאיש אינו יכול לקיים את כל התורה (למשל, מי שאין לו שדה אינו יכול לקיים מצוות התלויות בארץ), הקללה חלה רק על מי שלא מקבל עליו בחיוב לעשות את המצוות כשתשיג ידו [אור החיים]. מנגד, יש הסבורים כי הפסוק מתמקד בעשיית עבירות בסתר. שכן החטאים הספציפיים שנמנו לפני כן הם כאלה שנעשים בהחבא, וכאן הכתוב כולל את כל מי שעובר על מצוות עשה או לא תעשה בחדרי חדרים [אבן עזרא, רשב"ם, בכור שור]. בנוסף, הפסוק מגנה בחריפות את הצביעות. אדם שמעמיד פנים כצדיק כדי לזכות בכבוד או בממון, אולי "מקים" את התורה כלפי חוץ, אך אינו מתכוון באמת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם לשם שמים, והוא נחשב לארור יותר מחוטא רגיל [הכתב והקבלה].
בתלמוד הירושלמי נשאלה השאלה "וכי יש תורה נופלת?", ומתוכה התפתחו פירושים המרחיבים את חובת ה"הקמה" לאחריות חברתית וציבורית. פן אחד של אחריות זו מוטל על ההנהגה – המלך, הנשיא ובתי הדין – שבידם הכוח לאכוף את שמירת התורה ולמחות ביד המבטלים אותה. אפילו אדם שהוא צדיק גמור במעשיו האישיים, אך נמנע מלהשתמש בכוחו כדי להעמיד את התורה ביד הרשעים, נכלל בארור (ועל כך קרע יאשיהו המלך את בגדיו כשהבין את גודל האחריות המוטלת עליו) [רמב"ן, טור הארוך, תורה תמימה]. פן נוסף מתייחס לתמיכה בלומדי התורה. אדם שלמד, לימד וקיים מצוות בעצמו, אך היה ביכולתו הכלכלית או הציבורית להחזיק ולתמוך בעמלי התורה והוא לא עשה זאת, נכלל גם הוא בקללה [רמב"ן, העמק דבר, תורה תמימה]. כמו כן, אחריות ההקמה חלה על מלמדי התינוקות, שעליהם להשגיח היטב שלא להרגיל את התלמידים לשיבושים, שכן הדבר מוביל לעקירת התורה [תורה תמימה].
ברובד המעשי והפיזי, דרשו חז"ל שהמילה יָקִים מתייחסת למגביה את ספר התורה בבית הכנסת. מצווה על המגביה להראות את פני הכתב לכל הקהל העומד סביבו, כדי שכולם יראו את הכתוב, יכרעו ויאמרו "וזאת התורה", ובכך הם מקימים את התורה כפשוטו [רמב"ן, טור הארוך, רבנו בחיי, צאינה וראינה].
בסיום הפסוק נאמר וְאָמַר כׇּל־הָעָם אָמֵֽן. עניית האמן אינה רק הסכמה בעל פה, אלא קבלת דברים שמשמעותה שבועה, נידוי והתחייבות פומבית. בכך קיבלו עליהם כל ישראל, כאיש אחד, את תנאי הברית ואת האחריות האישית והקולקטיבית לוודא שדברי התורה אכן יתממשו ויעמדו על תילם [בכור שור, תורה תמימה, ביאור שטיינזלץ].