תארו לעצמכם שאתם נכנסים לארץ חדשה ומיוחדת, ורוצים להשאיר בה סימן ענק שיישאר לתמיד. זה בדיוק מה שקרה לבני ישראל כשהם נכנסו לארץ ישראל. ה' אמר להם שמיד לאחר חציית הנהר, במצב של וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן, הם צריכים לעשות מעשה מיוחד כדי לחבר את הכניסה לארץ עם קיום המצוות. הם נצטוו: תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה. הם היו צריכים לקחת אבנים ענקיות ולהציב אותן במקומן הקבוע. אתם בטח שואלים את עצמכם איך אפשר לסחוב משא כל כך כבד? מסופר שקרה להם נס מדהים: בזמן שהם סחבו את האבנים על הכתפיים, האבנים הקטינו את עצמן כדי שיהיה קל לשאת אותן, וכשהניחו אותן הן גדלו בחזרה כדי שיהיה עליהן מספיק מקום לכתוב את כל התורה.
איפה הניחו את האבנים? דווקא בְּהַר עֵיבָל. ההר הזה היה מוכר כמקום שבו נאמרו אזהרות למי שלא מקיים את התורה. אז למה לשים את האבנים הקדושות דווקא שם? כדי ללמד אותנו משהו משמח ומנחם: גם במקום שבו יש חוקים קפדניים ואזהרות, השכינה והתורה של ה' נמצאות איתנו ושומרות עלינו, וזה נועד לשמח את האנשים שעמדו שם.
לפני שכתבו על האבנים, ה' ביקש: וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד. כלומר, למרוח על האבנים חומר לבן וחלק שנקרא סיד. הפעולה הזו נועדה להחליק את האבנים כדי שיהיה נוח לכתוב עליהן את התורה בשבעים שפות שונות, וכך כל העמים בעולם יוכלו לקרוא ולהבין אותה. יש כאן גם מסר חשוב בשבילנו: כמו שהסיד אוטם את האבן, כך גם אנחנו צריכים לשמור היטב בתוך הלב והראש את כל מה שאנחנו לומדים מהתורה, ממש כמו בור שלא מאבד אפילו טיפה אחת של מים.